"שחקן מספר אחת": מאז אווטאר לא היה כזה אווטאר

מאז סוף שנת 2009, השנה בה התפוצץ אוואטר על המסך בטכנולוגיית תלת המימד החדשנית, לא נראה ספקטקל קולנועי מלהיב וגדוש כל כך כמו "שחקן מספר אחת". על "אוואטר" היה אחראי במאי מלהיב, עתיר דימיון קולנועי וחזון בשם ג'יימס קמרון, על "שחקן מספר אחת" אחראי במאי שפעם היה הרבה יותר מלהיב, עתיר דימיון וחזון קולנועי בשם סטיבן שפילברג וככזה שמביים באופן פורמאלי מסוף שנות החמישים (1959, ליתר דיוק), הוא תמיד חייב להמציא את עצמו מחדש ולהוכיח שתור הזהב שלו עדיין לא מאחוריו. אין ספק ששני קצוותיה של שנת 2018 מציבים עובדה ומראים שסטיבן שפילברג שוב מוכיח שהוא בעצם לא באמת צריך להוכיח כלום לאף אחד והוא הוכיח זאת פעם נוספת.


(נחשו מה הוא מנסה לתפוס שם | באדיבות Tulip Entertainment)

בסוף שנת 2017 הצטרף "העיתון" שלו לרשימה המכובדת של המועמדים לפרס "הסרט הטוב ביותר" בטקס האוסקר וגם הכוכבת של הסרט, מריל סטריפ הוסיפה מועמדות נוספת לרפרטואר העשיר מאוד שלה (ללא זכייה הפעם). כמעט באותה נשימה מצטרף לו סרט שונה בתכליתו מאותו סרט פוליטי וכבד משקל; סרט מדע בדיוני, אסקפיסטי שרק רוצה להתהדר בגודל וצבע נוצותיו, סרט שבו שפילברג יכול לתת לדרור ולדימיון שלו להתפרע ללא הפסקה. "שחקן מספר אחת" ממצב את שפילברג בסופו של דבר תחת אותו תיאור ומיקום כמו תרגום הסרט שלו לעברית, הוא מראה שהוא עדיין בצמרת ולא אבדו יכולותיו למשוך סרט מלהיב, שעשוי להיות משויך לקהל יעד מסוים, עבור שאר הקהלים ולהישאר אהוב ומרתק.

מבוסס על רב המכר המד"בי משנת 2011 הנושא את אותו השם ונכתב על ידי ארנסט קליין, יוצא שפילברג להגיש עלילה לא סבוכה מדי עבור הצופים, שהתוכן העלילתי בה הוא פחות העניין והמטרה. שפילברג בסרט שהוא כל כולו אהבה לקולנוע, לוויזואליות ולאפקטים מהממים, שלא יוכלו להשאיר אף צופה אדיש. הסרט עטוף בעטיפה של ממתק, שכל כולו נוטף מיץ עסיסי ומתקתק ובכל ביס ישנה הנאה מחודשת. אין דרך אחרת להגדיר את התופעה הזו שמגיש הבמאי על צלחת חמה של אפקטים שובי עין, דרך שביל רפרנסים חסרי תקדים לסרטים ומשחקי מחשב מאיזור שנות השמונים ומעלה.


(כנס, כנס לדלוריאן | באדיבות Tulip Entertainment)

מהדקה הראשונה והסבר הרקע העלילתי הקצרצר של גיבור הסרט, אפשר להבין שמטרת הסרט, גיבוריו ועולמו היא: אסקפיזם. העולם הוא עולם שנראה פוסט אפוקליפטי, או לפחות בדרכו לענות על ההגדרה הזו, הוא שרד משבריי ענק ולא הצליח להתאושש, מותיר את מרבית תושבי אוכלוסיית העולם מכורים לפנטזיה, שהעניק להם מתכנת גאון בשם ג'יימס האלידיי, על מנת לברוח מחיי וצרות היום יום שלהם. לא ברורה עדיין (ולאורך כל הסרט) צורת הפרנסה שלהם בעולם האמיתי, אבל גיבוריי הסרט חיים בתוך עולם וירטואלי, לשם הם מגיעים דרך משקפי VR ושם הם מרוויחים יוקרה, כבוד וכנראה גם את המעות לפרנסה בעולם האמיתי.

רצה הגורל והאלידיי פרש לבקר בעולם וירטואלי אחר והלך לעולמו, מותיר אחריו צו ירושה, שיתמלא ברגע שיימצאו שלושה מפתחות וביצת פסחא וירטואלית אחת. אותו צו ירושה מבטיח שליטה ב"אואזיס", המשחק הוירטואלי אותו הגה האלידיי ולמשימה למציאת המפתחות, הביצה וחוזה העתק, נרתמים כל משתתפיו של עולם ה"אואזיס" הכוללים את וייד וויטס (טיי שרידן, בתפקיד נהדר), גיק צעיר ומכור להאלידיי ותרבות הפופ האייטיזית. וייד, ששמו ניתן לו כדי שיישמע כסוג של אלטר אגו לגיבור על, מתבוסס ומתפלש בבינוניות הקיומית ובהחלט מחפש כיצד לברוח משם, בעודו חדור אמונה שהתמכרותו לפרטי הפרטים הקטנים אודות האלידיי ומנהגיו יקדמו אותו במאבק למציאת רמזים למקום הימצאם של המפתחות.


(מי רעב? אאכיל אותו עופרת! | באדיבות Tulip Entertainment)

המאבק העיקרי של כל עולם הפנטזיה הזה הוא מול תאגיד על ענק, שמחפש גם הוא את הניצחון וזאת בשביל להבטיח שליטה מוחלטת בשוק. התאגיד מנוהל ומיוצג על ידי סורנטו (בן מנדלסון), מנהל רשע וקר לב, שבעיקר מחפש את כל הדרכים לנצח במשחק, בין אם הן כשרות או לא ומשם נגזרת ביקורתו של קליין על תאגידי הענק, שלמרות שליטה כמעט מקסימלית בשוק, מחפשים לעשות את המהלך שיגדיל אותם ויוציא גופים קטנים וחסרי סיכוי מהמירוץ (הכללי וגם הוירטואלי). ווייד נלחם במשחק לצד חבריו הוירטואלים הטובים, אותם לא פגש מעולם והוא כמובן יתאהב (במשחק ובחיים האמיתיים בארטמי0), יתאכזב ויירד לפרטי פרטיו של האלידיי בשביל להשיג ניצחון.

על הדרך הוא ינהג בדלוריאן, יילחם בדינוזאורים של "פארק היורה", יחמוק מקינג קונג ואפילו ייכנס לבית הקריפי של "הניצוץ", בשביל ללחום בזומבים מרחפים. כמות הרפרנסים בסרט לסרטי שפילברג וסרטי, שירי וסממני תרבות הפופ האייטיזית היא כמעט בלתי נגמרת ומרצפת את דרכו של הסרט לכל אורכו בשביל צבעוני וזוהר. אפשר להודות שכאשר נתקלים בטריילר של הסרט בפעם הראשונה הוא מעלה חשדות רבים, בגלל אותו עומס רפרנסים, שמנסה לקנות את הצופה כמעט דרך אחיזה בעיניו והכרחתו לדעת כמה דברים מופלאים הוא יפגוש בסרט, מהדברים שכל כך אהב.


(מאיזה סט אתה ברחת? | באדיבות Tulip Entertainment)

גם כרזת הסרט, שנראית כמו אחת של "מלחמת הכוכבים" ומציגה את הדלוריאן, ענק הברזל, מכה-גודזילה ועוד...מרמזת באופן ברור על הכיוון אליו הולך הסרט ואכן עלילתו פשטנית למדי ותוקפת בצורה ברורה את תרבות הרשתות החברתיות והבריחה מהעולם האמיתי אל אחד וירטואלי, שם כל אחד יכול להיות מה שהוא רוצה, אבל עד לגבול מסוים, השאלה היא מה הוא הגבול? התשובה של שפילברג מוחצת מבחינת העולם הבידיוני שנעשה באמצעים טכנלוגיים מתקדמים, הכוללים אלמנטיים של אנימציה יפנית ברמה גבוהה וחזון ויזואלי שכמוהו לא נראה מזה שנים.

מה שעוד לא נראה כבר מזה שנים רבות הוא תלת מימד נפלא, שבאמת נותן ערך מוסף לצופה ולמשקפיים שהוא מרכיב על עיניו. הלופ שאליו נכנס הצופה הוא דרך משקפיים, אל תוך עולם הדימיון העשיר של שפילברג, שגם מציג את גיבוריו ככאלו שנכנסים למציאות מדומה ואסקיפיסטית דרך משקפיים (וחליפה במקרי הצורך). ברגע שתרכיבו את משקפי תלת המימד והסרט יתחיל, אתם תחושו שגם אתם נכנסתם לאואזיס ולשעתיים וחצי (כמעט) של בריחה מהמציאות אל כזו מופלאה, מרהיבה ונועזת.


(צריכה טרמפ? | באדיבות Tulip Entertainment)

משפט על הסרט:
חוויה קולנועית עוצרת נשימה. חשבתם שלא תשמעו או תקראו דבר כזה בקרוב מבית היוצר של שפילברג והוא האכיל אתכם עם הכובע.

משפט על הבמאי:
אחרי שכבר חשבנו שהוא שוב נהיה רציני עם "העיתון" שלו, סטיבן שפילברג מגיע עם הדבר הזה ומראה לכולנו שהוא פשוט לא שכח איך לביים סרטי מד"ב, אקשן ואפקטים מיוחדים. נפלא.

משפט(ים) על השחקנים:
טיי שרידן בעוד קפיצת מדרגה מסרטים עם שם בהברה בודדת ("מאד", "ג'ו") ועוד קפיצונת מעל ציקלופ הצעיר של "אקס מן" והוא כבר ברשימה של הגדולים. מארק ריילנס נפלא ומרטיט, סיימון פג לא אופייני, מנדלסון הוא פרוטוגוניסט משובח, אוליביה קוק ("האות", " אני וארל וזאת שעומדת למות") בעוד קפיצת מדרגה וטי. ג'יי. מילר בתפקיד קטן-גדול וקורע.

משפט על אורך הסרט:
מי היה מאמין שאפשר למלא בחיוניות שעתיים ועשרים של סרט, שרובו ככולו מלהיב, צבעוני ופשוט נפלא.