"פדינגטון 2": מי רוצה ריבה במצה?

הקרנת טרום הבכורה הייתה די הרבה לפני שהצלחנו להתעורר בבהלה באמצע הלילה, כשכל מה שיש לנשנש בבית הוא מצה יבשה עם שוקולד, אבל כרזת הסרט של פדינגטון כבר עברה ניקיון והכשרה לפסח והמצה הושמה בידיו, עם הספרה 2. חובה לומר מילה טובה לאנשי קולנוע "לב", שגרמו להקרנת טרום הבכורה להיות קסומה בהחלט, כאשר פינקו את הילדים וההורים מכף רגל ועד ראש, באירוע מכובד, שבמסגרתו לא נרשם ולו ילד אחד בוכה, אלא רק כאלו עם כאבי בטן מעודף ממתקים ואת זה פדינגטון היה מעודד, ללא צל של ספק.
 
הדובי המתקתק, שראה אור לראשונה בסדרת ספרים בשנת 1958, נחת בקולנוע לפני שלוש שנים, באותה התקופה (אמצע ינואר בעולם) וגרם לכל אלו שלא הכירו או לא זכרו אותו, להתאהב בו מחדש או לראשונה. הפעם נראה כי ישנה עליית מדרגה באהבה אל הדוב הפרוותי, המקסים וחובב הריבה. המשפחה והשכונה התרגלו אליו ונראה שיש לו רק מה להוכיח מחדש לסביבה וכמובן לצופים וביחד עם כל הצוות שהיה בסרט הראשון, נוחת פדינגטון בלונדון, בסרט מבוים היטב, עם המון אהבה, עצות טובות מאת הדודה לוסי וטוהר ילדותי, שלא מפסיק להקסים גם את ההורים.
 

(אני יודע שאני לא אמור, אבל מה זה בא לי להשתין בדלי | באדיבות בתי קולנוע לב)
 
הסיפור נפתח בסצנה מיערות פרו, שם דודה לוסי ודוד פסטוזו מאתרים את הדוב הקטן בעודו נסחף בזרם הנהר הגועש, מחלצים אותו והשאר היסטוריה, אבל לא רק... הצופים מוצאים את פדינגטון ממוקם בבית משפחת בראון, בלונדון, בשכונה שאימצה את הדוב הקטן אל ליבה. הוא עובר בסיבוב בוקר ומברך את כולם לשלום, כולם מגיבים לו בחזרה ומעבר לבני המשפחה, לו יש השפעה ישירה על כל אחד ואחת מהם, הוא גם עוזר לתושבי השכונה בהתעוררות לעוד בוקר אפרורי של לונדון, שבעזרתו נראה קייצי, שמשי וקסום.
 
פדינגטון מחפש מתנה לדודה לוסי, הוא מחפש מתנה מיוחדת לגיל מיוחד (100!) ונראה שהוא מצא אותה במהרה, אבל זו מתנה שתעלה לו. ספר תמונות נפתח וקופצני של לונדון, על מנת לגרום לדודה לוסי להרגיש בצורה החיה ביותר את שגרת יומה של לונדון. פדינגטון מתחייב לעבוד בעבודה אמיתית, כזו שתניב לו הכנסה קבועה, עד שיוכל לרכוש את המתנה. הוא מתנסה ניסיונות כושלים ומצחיקים באינטגרציה עם עבודה, עליה יקבל כסף וזה כמובן מצחיק, שלומאילי וכרוך במגע לשונו של פדינגטון עם המאכל האהוב עליו.


(תגידו ריבה! | צילום עצמי)
 
לתמונה נכנס נבל חדש, המגולם על ידי יו גרנט במשהו שנראה כמו בדיחה פנימית שלו על עצמו ועל ירידתו מהגדולה שאפיינה את ימי הזוהר של שנות התשעים שלו. גרנט מגלם נבל בשם פיניקס ביוקנן, שחקן מפורסם לשעבר ומתוסכל בהווה. הוא יהיה היריב של פדינגטון ומשפחתו במהלך הסרט ואף עוזר לשלוח את פדינגטון לכלא, כאשר הוא שם את עיניו על המתנה, אותה מתכנן פדינגטון לקנות לדודה לוסי. ביוקנן הוא נבל מצחיק, כפי שמקובל בסרטי ילדים והוא מאוהב בעצמו, מה שיביא עליו את הכיליון, בסופו של דבר ונראה כי אין מתאים מגרנט לגלם את דמותו.
 
כניסתו של פדינגטון לבית הכלא היא גולת הכותרת של הסרט הזה, בעיקר מבחינת בימוי וצילום. אתם עומדים להיכנס לעולם, שנראה כאילו בוים על ידי ווס אנדרסון ("בית המלון בודפשט") וכבר באחד הסיקוונסים הראשונים של הסרט, כאשר ספר התמונות הקופצות עולה לו, אפשר להבין כי יש כאן משהו מיוחד. בהמשך ובבית הכלא, הצבעוניות חוגגת באחד המקומות הפחות צבעוניים, דמויות מאיימות (שגרמו לקטנה להיבהל ולמרר בבכי) הופכות בדיוק לאנטיתזה שלהן ופתאום מתקן הכליאה, בעזרתו האדיבה של פדינגטון הצבעוני, הופך להיות מקום שלא כל כך נורא לחיות בו.
 

(זה האסיר הכי מפחיד שיש לכם? | באדיבות בתי קולנוע לב)
 
כל אחת מדמויות משפחתו של פדינגטון נמצאת באיזה שהוא סרט פרטי משל עצמה, האב במשבר אמצע החיים, הילדים מתגבשים לגבי זהותם ורק האם (סאלי הוקינס הנפלאה) נראית כאילו היא תצליח לאחד את המשפחה בתור הדבק החזק, שנותר בכוחו גם לאחר כליאתו של הדב. בזמן שפדינגטון אינו נמצא בבית ובשכונה הוא מפיץ את בשורת הדודה לוסי והאנושיות שלה (כן, דווקא מדובה דמיונית מגיע מסר אנושי בכל פעם מחדש) גם בבית הכלא, אותו צובע בצבעים עליזים.
 
האביב הזה אתם תקבלו חוויה אמיתית לכל המשפחה, כי אין ספק שגם להורים יש חלק בחגיגה המשפחתית הזו, כאשר הם יכולים למצוא את עצמם בתור חלק מהמראה שהסרט הזה מסובב אל הצופים בחזרה. וכן, הוא גם מרגש במידה מסוימת. באופן אישי, ניתן לומר שבחלקים מסוימים של הסרט הייתה הרגשה שלא כל הגילאים הרכים יצליחו לעכל את העומס העלילתי והדמויות הפחות חיוביות, לכן אולי מומלץ לקחת את גילאי 4 ומעלה, אבל השורה התחתונה מנצחת את מעט אלו שגורמות להרגיש חוסר ביטחון עם ההצלחה הנפלאה של הסרט שובה הלב הזה, שמחבר את הילדים ואת ההורים לילדותם.
 

(ומברשת השיניים, מתייפחת שבעתיים | באדיבות בתי קולנוע לב)
 
משפט על הסרט:
פדינגטון השני במספר עושה מה שמעט סרטים עושים בסרט ההמשך שלהם - הוא נותר רלוונטי מבחינת הרעיון, התקופה, המסר, שומר על הרמה ואפילו מתעלה עליה, בכל מה שמדובר ונוגע בסרט הראשון. הצוות של השחקנים נפלא, הבימוי מדויק, משובב נפש, גאוני לפרקים ופשוט מוצלח מכל בחינה.
 
משפט על הבמאי:
הצילום והבימוי המיוחד של פול קינג עושים את ההבדל בסרט ויוצרים יותר מסתם סרט ילדים נחמד מאוד מאוד (כמו הקודם), כאשר הופכים את פדינגטון השני לסרט שגם גורם להתפעלות מאלמנטים קולנועיים מובהקים וזאת עוד קצת לפני שעזר לכם להתרגש התרגשות אמיתית מסיפור ילדים פשוט.
 
משפט(ים) על השחקנים:
מעבר לבן ווישאו, המדובב את פדינגטון, שוב נתקלים בסאלי הוקינס המופלאה בעוד סצנה עם בעל חיים מתחת למים. עוד אחת כזו וזה כבר יהפוך לדפוס. ברנדן גליסון שוב מוכיח שבכל פרויקט בו הוא משתתף הוא מוסיף את המגע המיוחד שלו ומצליח. יו גרנט מתאים כמו כפפה לתפקיד הנבל הבזוי ובתפקידים קטנים ורבי משמעות, בעיקר להילה סביב הסרט, תמצאו יוצאי הארי פוטר: מייקל גמבון (דמבלדור, בתור דודו של פדינגטון), אימלדה סטונטון (דולורס אומבריג'), ג'ים ברודבנט (פרופסור סלגהורן) וגם עוד שחקנים בריטיים נהדרים כמו ריצ'ארד איודה ונוח טיילור.
 
משפט על אורך הסרט:
שעה ושלושת רבעי, שכללו יציאה כפולה לשירותים עם הקטנה ואז מיד עם הגדול... והקטנה (שלא רצתה להישאר לבד) הוכיחו שהסרט היה טיפה ארוך לגיל הרך והשתקף מיד על ההורים, אבל מבעד לעיניי ההורה נטו וללא מד הלחץ של הילדים שקובעים כמה לוחץ בשלפוחית, זה היה ממש סביר.