"טומב ריידר": זה עוד יגדל?

האישה המפוקסלת הראשונה, עליה פינטזו בני נוער בזמן שהיא יצאה לשדוד קברים אקראיים, קרמה עור וגידים לראשונה בשנת 2001 ושנתיים לאחר מכן קרמה אותם שוב, ללא הצלחה מיוחדת מהפעם הראשונה (שכשלה בעצמה), מה ש(לא)מסביר לגמרי למה הוליווד מוציאה סרט שלישי, שהוא בעצם אתחול, המבוסס בעצמו על אתחול, אשר מקורו בסדרת המשחקים, שבעצמה כשלה. מבולבלים? כן, גם אנחנו. הסיבה לאתחולי משחקים יכולה להיות מוצדקת, אבל מי לעזאזל חשב שסרט נוסף בסדרת "טומב ריידר" לאחר הפוגה של 15 שנים יהיה כמעין חבל הצלה ולא חגורת חנק משוכללת?

הסרט החדש בסדרת "טומב ריידר" (היי אני צעירה, יפה ונטולת שדיים) מנסה להבטיח משהו, אבל הוא לא מקיים אותו בצורה מלאה. דווקא במקום אחד הוא מצליח בענק ומנרמל את דמותה של לארה, שנחשבת בדרך כלל בלתי פגיעה, קטלנית וחסרת מורא ופחד (וכמובן בעלת חזה עצום), אבל בכל הנוגע לעלילה והסרט שעומד בזכות עצמו, הרעיון רושם חוסר הצלחה נוסף, כחלק מסדרת הסרטים מבוססי משחק הוידאו. הסרט הנוכחי מציג דמות נשית עם בעיות אב קשות ומתסבכות, דמות שמקבלת את התבוסה וההפסד בתור חלק מהחיים וכן, היא חוטפת מכות רצח! נשדדת ומתמודדת עם דמות שהיא בעצם סוג של אנטיתזה לדמותו של אביה, כאשר מדובר בסרט על האויב הראשי והעיקרי של לארה בסרט הנוכחי.


(תסתכל, ביד אחת | באדיבות פורום פילם)

לפני 17 שנים אנג'לינה ג'ולי ניצלה את הוואקום העצום שנפתח כחמש שנים לפני כן, עם יצירתה של לארה קרופט בסדרת משחקי "טומב ריידר" המקורית. ג'ולי, אישה סקסית בפני עצמה, החליקה בצורה די טבעית אל תוך הטייץ הלוחץ והגופיה, מבליטת החמוקיים, של לארה קרופט והשתלטה באופן טבעי על מה שהפך להיות סרט בינוני מינוס, אבל נקודת ציון נוספת בחייה של שחקנית העל. הסרט זכה להצלחה מסחררת בקופות, אך בד בבד גם זכה לקטילות ארסיות מצד המבקרים ומצד אנשים שחשו כי לארה קרופט אולי צריכה עומקים נוספים מעבר לעומקו של מחשוף גופיית הריצה שלה.

אליסיה וויקנדר, זוכת האוסקר על תפקיד המשנה הטוב ביותר לשנת 2016 עם תפקידה בסרט "הנערה הדנית", נכנסה לעשות תיקון לחזה המתפוצץ של ג'ולי והציגה את האנטיתזה לגודל, בעודה מתמקדת נטו ביכולות המשחק, כמה שצריך את הכישורים הללו בסרט אקשן על אישה שקצת לא מוצאת את עצמה בעולם ובחיים ללא דמות מכוונת. היא מתאימה בדיוק לתפקיד לארה קרופט -0.2, כלומר, לפני שהיא הפכה להיות מפלצת מינית שדוהרת מעל קברים ואויבים ללא חשש להיפגע, על אף ששני הבלונים הגדולים האלו שלפניה עשויים לחסום לה את שדה הראייה בכל קרב או שוד קבר אפשרי.

ויקנדר נטולת החזה המפואר (וכמעט החזה בכלל) היא גיבורה שכמעט אפשר לומר עליה נורמאלית, אמיתית וריאליסטית. זאת, כלומר, עד הרגע שהיא נכנסת לאחד מהקברים שהיא אמורה לחקור ומפתחת אינטיליגנציה וכוחות שקצת חורגים מגבולות ההיגיון עבור רבע העוף שהיא. המבוא העלילתי מפגיש אותנו עם נערה די נורמאלית, שמפסידה בקרב MMA ליריבת אימונים גברית. אנחנו פוגשים שליחה על אופניים שכל מה שהיא רוצה הוא שיניחו לה לנפשה ולא יגרמו לה להאמין שאביה כבר לא יחזור לכסות אותה לפני השינה ובדיוק כפי שאתם חושבים; היא לא תיפרד מאביה במובן הנפשי כל כך מהר וגם לא תקשיב לצוואתו האחרונה ומשאלת ליבו לפני מותו, שכן זהו רמז בשבילה לעזוב את האופניים ולעוף לכיון יפן.


(אבא, חלאס עם נשיקות. תישאר קצת בבית | באדיבות פורום פילם)

כי אם אבא שלך אומר לך להשמיד מסמכים, שקשורים למשהו שאסור שייפול לידיים הלא נכונות, אז כנראה שהוא מסמן לך בדיוק לעשות את ההפך הגמור - לארוז את הפקלאות ולעוף לעשות בדיוק את הדבר היחיד שהוא ביקש לא לעשות ואפילו להשמיד כל זכר לו. לארה נמצאת במצב נפשי מסוים בחייה שגורם לה לנסות ולעבור הלאה, להשלים עם העובדה שהיא איבדה את אביה ובדיוק ברגע הזה היא נתקלת בצופן דה וינצ'י קטן ממנו, אשר לוקח אותה לאחד גדול הרבה יותר ובכלל, הרמזים והחידות יהוו ציוני דרך מתמידים ויאזכרו את אותה סדרת ספרים וסרטים בנוסף לעובדה שכל שאר הסרט נראה יותר כמו האחות הקטנה והחורגת של "אינדיאנה ג'ונס", רק אישה וקצת פחות מרשימה ומעניינת.

דומיניק ווסט (AKA מק'נוטלי האגדי מ"הסמויה") מתפקד בסרט כמו סוג של אב נדוש, מתקתק ועזה שמנסה לפצות בצורה תמידית, בעזרת מילים מתוקות, על עצם העובדה שהוא לא הוריש לבתו כלום (חוץ מטונות על גבי טונות של כסף) בכל הנוגע לרגש וחיבור נפשי. הוא מפציר בבת להשמיד את כל הנוגע לישות נשית מיתית, שזרעה חורבן והרס ביפן הקדומה והעתיקה (עוד דמות נשית חזקה) ובסך הכל מבקש שהמסע שגמר אותו יוותר חתום ונעול מתחת לכמה עצים בוערים. לארה שועה לבקשותיו, לא מקשיבה ויוצאת למסע מול איתני הטבע (עיין ערך "סערות ימיות עזות") מול שודדים סתם ושודדי קברים, אותם מייצג וולטון גוגינס ("שמונת השנואים") בצורה יבשה ועבשה למדי, כנבל חסר כריזמה ואיום אמיתי ואפילו משתף פעולה לפרקים, בשביל להשיג את מטרתו, למרות שהוא אמור להיות כל כך אכזר.

חלקו השני של הסרט, קצת אחרי הצגת הרקע והאומללות הקיומית של לארה, אכן משתדל ללכת בקווי האקשן שהתוו לו שני הראשונים וגם סרטים טובים משניהם, כאשר הוא כולל סצנות מרהיבות (בעיקר אחת עם מטוס חלוד וישן) וכאלו שמזכירות לא פעם ולא פעמיים את הרגעים הגדולים של ספילברג עם אינדיאנה ג'ונס, אבל מעבר לאקשן, לחידוש וללארה נטולת עופרים מרשימים, אפשר לומר שהסרט הוא סרט אקשן סביר ותו לא, אם כמובן מורידים מהחשבון הכללי את מעריציי המשחק המושבעים, שבאו בשביל לראות כמה קרוב קלע הסרט הפעם למציאות הגיימרית, שהוכתבה לו קצת לפני כן והם כנראה יהנו עוד קצת יותר מהצופה הממוצע.


(איך המים? קפואים? | באדיבות פורום פילם)

משפט על הסרט:
עם או בלי הקירבה שלו למשחק המחשב, הסרט עומד בפני עצמו בתור סרט אקשן של ניצני קיץ (בישראל בעיקר) ומספק הנאה לצופים הגיימרים וגם לאלו הנייטרליים שבאו לקצת אסקפיזם.

משפט על הבמאי:
רואר אוטוג הנורווגי, שכבר היה אחראי על סרט אסונות מרשים ("הגל") מצליח לנצל את יתרונותיו הברורים בתחום האקשן, אבל זה לא מספיק בשביל לייצר עוד קצת עומק בדמותה הפלקטית של לארה או בדמויות הסובבות אותה וכמובן בסצנות המובילות, שיותר עושות כבוד לספילברג, מאשר עומדות בפני עצמן.

משפט על השחקנים:
וויקנדר נהדרת בתפקיד הלא כל כך מאתגר הזה והיא לא תרשום את הפרק הזה באותיות זוהרות, כאשר הקריירה שלה תגיעה לשלבי סיכום. וולטר גוגינס לא מעורר אנטגוניזם חריף, ווסט שוב גורר געגועים לתפקידו המשלהב מ"הסמויה" וקריסטין סקוט תומאס - מעט מדי, מאוחר מדי ונמתין לה בסרט הבא בסדרה, ככל הנראה, לתפקיד ארוך יותר.

משפט על אורך הסרט:
שעתיים, שבסיכום הסופי יותר מרדימות מאשר מלהיבות, כאשר מושכים את אותו הדבר עוד ועוד ומשכיחים כבר את המטרה שלשמה הגענו, לחזות בלארה חדשה, צעירה וטרייה יותר.