"ליידי בירד": ואז הגיע (טקס) האוסקר

טקס האוסקר השנה לא התעלם לגמרי מהייפים ותופעות, אבל הפעם הוא ומצביעיו לא נתנו להייפ להנחות אותם בכל הנוגע לבחירות ולאמינות הבחירות, כך שמספר סרטים שגלשו על הייפ של גזע ומגדר לא נכנסו ואם היו כאלו שנכנסו בזכות הייפ, הם לא התקרבו אפילו לזכייה משמעותית, אלא אם הזכייה קשורה לכישרון והצלחה בלבד. כך נפלו להן "ליידי בירד", סירשה רונאן, גרטה גרוויג ולורי מטקלף על שלל חמשת המועמדויות שלהן ונותרו עם המחמאות, ההייפ ועם אפס קארט של זהב אוסקר בידיים.
 
לקראת סוף שנת 2017 זכה הסרט להכרת הצופים והמצביעים בבית, כאשר ציין היסטוריה קטנה ורשם ציון מושלם של 100% באתר הנחשב "Rotten Tomatos", בהופכו לסרט עם מספר הביקורות החיוביות הגבוה ביותר (196 ביקורות חיוביות). גם איגוד המבקרים של ניו יורק העניק את פרס הסרט הטוב ל"ליידי בירד" ואת פרס השחקנית הטובה לרונאן, עוד מועמדויות לסרט, לשחקנית המשנה והבמאית עפו באוויר תחת כל פסטיבל רענן וזכייה בגלובוס הזהב לסרט המוזיקלי/קומי בנוסף לזכייה של רונאן בגלובוס הזהב הרימו טוב את הרף הזה שקבע אתר העגבניות הרקובות.
 
והנה הגיעה שעת הכושר, רגע האמת, הדקה המכריעה והמועמדויות המכובדות נותרו במקומן והותירו את המקום לאמת האפרורית-חומה והיא האמת אודות העובדה שמדובר בסך הכל בסרט טוב, אבל לא כזה שמפזר אבק כוכבים מוזהבים מאחוריו של הפסלון "חסר הפין", כפי שהוגדר על ידי ג'ימי קימל. זה נראה ומריח כמו אינדי, זה נראה ומריח עוד יותר כמו עוד סרט תיכון/נעורים מריר-מתוק ומרגיש כמו עוד משהו נוסחאתי על יחסים בין הורים וילדים, בשנים הקשות של התיכון וזה בדיוק מה שזה. אין פה משחק מבריק ויוצא דופן, אין בימוי תעוזתי ומרטיט או אתגר מחשבתי ומה שיש כאן בעיקר הוא סרט בידיים נשיות ועל ידי נשים, שאולי חשבו שיוכלו לנצל את #MeToo ולגרד איזה כמה פרסים על הדרך. זה לא קרה.
 

(האמת, באמת נשמע חשוד שהוא אמר שניפגש כאן בשעות הערב | באדיבות אלקו מדיה דיסטרביושן)
 
סצנת הפתיחה היא בדיוק מה שתראו במהלך כל הסרט מבחינת מקצב הסרט, דומיננטיות הדמויות וההתנהגות שלהן בנפרד וזו כלפי זו. כריסטין היא בחורה בת 17, פסע מהמעבר לקולג' והיא חולקת יחסים אמביוולנטיים עם אמה. אוהבת ושונאת, מרחיקה ומקרבת, בטוחה שהאמא שונאת, אבל יודעת בתוך תוכה שהיא אוהבת וכך בנוי לו הסרט, בהתאמה מושלמת לקפריזות של "ליידי בירד", כפי שכריסטין מכריחה את סביבתה לכנותה, ללא סיבה נראית לעין או לאוזן במהלך הסרט חוץ מהקטע המובן מאליו.
 
לא מעט מקטעים מהסרט אינם רציפים ומרגישים כמו מצמוצים ארוכים. סיום סיקוונס, זינוק מטורף לסיקוונס חדש. סיום סצנה, חכו, חכו, חכו... הנה זה מגיע, עוד סצנה ועוד סיקוונס והנה יש לנו סרט על משפחה מוזרה עם בת מוזרה, אשר כלואה בתוך עולם שלא שלה, שהיא לא רוצה לחיות בו. היא די מעצבנת, הליידי ציפור הזו. מרגישה בדיוק כמו שנערים ונערות טרום המעבר למצב הצבירה הבא שלהם מרגישים - מרוכזת בעצמה, שוכחת מהסביבה ומתה לנתק בינה לבין הסביבה "הכושלת" שמחזיקה אותה מאחורה ומונעת ממנה להתקדם הלאה.
 
כלום לא מספיק לציפור שרוצה לפרוש כנף ולהמריא. לא התפקיד בהצגה, לא ההורים המרעיפים והמעניקים, לא האח או החברה הכי טובה ולא המסגרת הנוצרית האדוקה, במסגרתה היא לומדת. היא משתדלת לחרבן קצת ובמינון נכון על הסביבה, כדי שקצת תשנא אותה ובמקביל תמשיך לאהוב אותה. רונאן מגלמת את "ליידי בירד", אשר חווה משברים בערך עם כל הדמויות המרכזיות בחייה - בעיקר עם האם, אשר חולקת המון תכונות משותפות לבתה. משברים גם עם האח, החברה, בני הזוג המשתנים והאב התומך והמחריש (טרייסי לטס בהופעה נפלאה).
 

(יופי, התלבשת כמו חנון רצח. אמא תאהב אותך | באדיבות אלקו מדיה דיסטרביושן)
 
כפי שכבר הובהר, "ליידי בירד" רצה על רגש, ברכבת הרים אמוציונאלית ובלתי נגמרת. היא מעצבנת, היא מצחיקה, היא גורמת להתרגש ובעיקר שומרת על אי אחידות, כפי שמנסה להעביר לצופים גרוויג, בסרטה הארוך הראשון. בסופו של דבר המסע הוא מסע כמעט ידוע מראש - אל הקולג', כאשר יהיו חוסר הסכמות עם ההורים לגבי "לאן", יהיה חבר ראשון, נשיקה ומין ראשונים, נשף ריקודים וכ"ו וכ"ו. כן, הם יהיו קצת שונים מהסרטים שראיתם בשנים האחרונות, אבל קצת. הם לא יגרמו לכם למרוט שערות עקב העובדה שאף קטגוריית אוסקר לא התמלאה על ידי חבר בצוות של "ליידי בירד".
 
הרווחים הנקיים של הסרט, עם זאת, הן עדיין הדמויות הנשיות שלו, החל מהבמאית החדשה שידברו עליה בהוליווד, דרך אחת השחקניות הצעירות והמוערכות ביותר בהוליווד וכלה בעצם העובדה שזהו באמת סרט נעורים מתקתק, שלא תרצו להפסיד ולו רק בשביל לנסות להבין איך הטריות שלו נשמרה לאורך זמן כה רב באתר העגבניות הרקובות ואיך הוא היה מועמד כמעט בכל טקס פרסים זניח (וכמובן גם הנחשב מכולם) כמעט בכל אותן הקטגוריות.
 

(מישהו אמר כוח נשי? | באדיבות אלקו מדיה דיסטרביושן)
 
משפט על הסרט:
כיפי, מצחיק, עצוב, עשוי טוב ומשוחק היטב. יש בו הכל, אבל גם אין בו יותר מדי מהחומרים הנכונים בשביל לעמוד מאחורי ים ההייפ שהכה גלים מאחוריו.
 
משפט על הבמאית:
סרטה הראשון של שחקנית לא רעה ותו לא, אבל מתבררת בתור במאית מצוינת, שהצליחה לקבל גלים עצומים של אהבה. מביימת עם רגש, אהבה וקורטוב ציניות ומביאה המון כבוד למגדר.
 
משפט על השחקנים:
סירשה רונאן היא אחת הסיבות לכך שהסרט זוכה להייפ. כי היא הייפ כולה בעצמה והייפ נפלא. לורי מטקלף נדבקה בהייפ ומגלמת תפקיד נהדר. טרייסי לטס נפלא, לוקאס הדג'ס וטימות'י שאלומה הצעירים מקבעים מעמד בסרט, דניאל מקדולנד (פאטי קייקס) בהופעת שוט ואפילו אודיה רש (שלנו), החיפאית היפיפיה בתפקיד לא רע בכלל.
 
משפט על אורך הסרט:
כל דקה מעבר לשעה וחצי באמת הייתה יכולה להיות מיותרת. מזל שגרוויג הבינה זאת והותירה אותו באורך סביל, לפני שהטוב מאוד הפך למעיק מאוד.