"אישה פנטסטית": מלודיה של תסכול

השנה הנוכחית הולכת והופכת להיות שנת מהפכות קולנועיות, או יותר נכון הופכת לשנת קידום אג'נדות חברתיות דרך הקולנוע. די לומר ששני סרטי גיבורי העל המרכזיים, אשר זכו להכי הרבה הצלחה, היו כאלו עם דמויות שייצגו במשך שנים אוכלוסיות חלשות. גל גדות הטיסה את "וונדר וומן" על טיל בליסטי אל על וצ'דוויק בוסמן את מייקל בי. ג'ורדן העיפו את "הפנתר השחור" להיות גיבור העל השחור הראשון שזוכה להצלחה קולנועית היסטורית וחסרת תקדים. גם הקהילה ההומו-לסבית יוצגה נאמנה עם "קרא לי בשמך" הנוגע והמרטיט והנה, קהילה חדשה רוצה להיחשף ודווקא דרך סרט זר נפלא ונוגע ללב, שמגיע מצ'ילה ועם כוכבת על נפלאה, שמגלמת את התפקיד בצורה האותנטית ביותר שניתן לשער.


(אני לא איתו בגלל הכסף, אלא בגלל החיוך ההורס | באדיבות בתי קולנוע לב)

דניאל וגה היא טרנסקסואלית אמיתית. לא מדובר בשטיק ובמשחק יוצא דופן של שחקן גבר, אשר מגלם תפקיד נשי במקצת - She's The Real Deal וככל שהתפקיד מגולם בצורה אותנטית יותר, רואים על המסך הופעה הרבה יותר אמינה ונוגעת. מעבר להופעה המרטיטה של וגה, מדובר בסרט נהדר מצידו של הבמאי סבסטיאן לליו, שזהו סרטו הראשון שמקבל מועמדותו לאוסקר ומקבל הכרה עולמית, מעבר לעובדה שזהו סרט כל כך משמעותי לקהילה הטראנסג'נדרית העולמית, הן מבחינת הטיפול בנושא באופן שאיננו פרובוקטיבי, כפי שניתן לצפות מאישה טראנסקסואלית בתפקיד המוביל והן מעצם העובדה שאישה טראנסקסואלית היא זו שמובילה את הסרט בתור... ובכן, אישה טראנסקסואלית.

הנושאים הבעייתיים הללו הולכים ומרככים את עצמם בדרך הארוכה אל הקהל ואם ניתן היה לחשוב על נושא כזה, כלומר סרט על אישה טראנסג'נדרית, בתור נושא בעייתי וקשה לעיכול ובעיקר בעל סממנים ומאפיינים שליליים מסביב, כלומר טיפול במיניות שהיא בגדר סטייה ומעמד שקרוב יותר לעולם הזנות והפשע, הרי שבסרטו הנוכחי לוקח אותנו סבסטיאן לליו אל עבר אדם גרוש, הנמצא בשלהי שנות החמישים המאוחרות שלו ומנהל מערכת יחסים הכי נורמאלית שאפשר עם זמרת בארים, אשר חטאה היחיד הוא שהיא טראנסג'נדרית.


(היי, זה השיר שלנו | באדיבות בתי קולנוע לב)

עם כל האמור לעיל הסרט נפתח במרחצאות חמאם טורקי אי שם בעיר סנטיאגו ומשם מעבר לארוחת ערב במסעדה בין בני הזוג, עלייה לביתו של אורלנדו, קיום יחסי מין ולילה טוב. אבל אולי לילה פחות טוב לאורלנדו שחש לא טוב, מתמוטט מספר פעמים עד שהוא מגיע לבית החולים ונפרד מהעולם, בעודו משאיר את מארינה (וגה) להתמודד עם מותו ובעיקר עם אלו החיים, שקשורים אליו. אלו שחיו לצידו ונאלצו לנשוך שפתיים על מנת לעכל את העובדה שאביהם כבר לא אוהב נשים בדרך הקלאסית והוא מעדיף, ספציפית באותה שלב של החיים, אישה צעירה יותר, שלא נחשבת אישה בצורה הקלאסית של המילה.

ברור לכולם כי לאחר מותו של אורלנדו, ההתמודדות של מארינה תהיה קשה שבעתיים ומהרגע שמשפחתו של אורלנדו נכנסת לתמונה, התחזיות המוקדמות מתממשות והופכות למציאות עכורה, במסגרתה נאלצת מארינה להתמודד עם מאוורר ענק שפשוט מרסס עליה חרא מכל כיוון אפשרי. היא נחשדת באופן מסוים, כי היה לה קשר למותו של אורלנדו, גרושתו של אורלנדו ובנו הבכור רק רוצים לעקור אותה מהנוף והיא נאלצת ללכת (כמו באחת הסצנות בעלת אחד הדימויים הקיטשיים יותר בסרט הזה) נגד רוח חזקה ממנה, שמנסה לא לאפשר לה להתקדם בחייה, מעבר לאותו אבל הגדול שנפל עליה.


(מעניין מה מסתתר מאחורי הדימוי הזה | באדיבות בתי קולנוע לב)

כאבה של מארינה הולך ומתעצם עם כל סיקוונס וסצנה בסרט והיא נאלצת להתמודד עם קהילה שלמה שרואה בה מן נגיף שנדבק ולא רוצה לעזוב את גופתו המתה של אורלנדו. אבל מארינה והיחס העוין של הסביבה הם כבר צ'ילבות ותיקות והיא לא מוצאת בהשפלות משפחתו של אורלנדו כלפיה איזה שהוא חידוש מסעיר בחייה, זוהי מהמורה נוספת שהיא חייבת לעבור בעזרת החומות האישיות שהיא בנתה סביבה, נוכח היחס המבזה של הסביבה אליה. היא מוצגת כאחת האדם - לטוב ולרע, היא לא צריכה לזכות לאהבת הקהל בגלל שהיא מודרת ולא זקוקה לרחמים, הכסף או הדירה של אף אחד, היא פשוט רוצה להמשיך בחייה, להתאבל על אהובה, כפי שמתאבלים עליו בני משפחתו (בעקשנות מתסכלת), לשים את הרכוש של אורלנדו מאחוריה ולהתקדם במישור הנפשי הלאה.

באופן סימבולי למדי היא ממש לא מחפשת שום דבר גשמי מהקשר עם אורלנדו. לא מתווכחת על הרכב, הדירה או שלל מזכרות שנותרו מהחבר המת שלה, אבל היא רוצה את היצור היחיד שהעניק לה אהבה, חוץ מהחבר שלה - כלבתו. עליה היא מוכנה להיאבק באופן די סמלי, היא לא מוכנה שהיחס הקר של בני משפחתו של אורלנדו יכריע אותה בניסיון לקבל את פיסת האהבה החמימה ואחרונה שיש לה לזכור מאורלנדו ובעצם המאבק הפנימי הזה הסרט יוצק את כל החום, האנושיות והסימבוליזם שלו לכדי רגעים מזוקקים של הנאה והתרגשות.


(היא אשכרה הדבר האמיתי | באדיבות בתי קולנוע לב)

משפט על הסרט:
ממשיך במקום מסוים את הקו של "קרא לי בשמך" ונותן במה לסיפור אהבה יוצא דופן, שמנסה להיכנס למיינסטרים וכן, יש לו ערך מוסף, בשאיפה שהערך המוסף וההיסטורי הזה יאבד מערכו עם הזמן וסרטים עם גיבורים מהקהילה הלה"טבית יוכלו לעמוד בפני עצמם, בתור סיפורים מרגשים, שאינם נושאים עימם תווית וכוכבית.

משפט על במאי הסרט:
לליו הצ'יליאני אסף סביבו צוות מיומן וזהו סרטו הטוב ביותר, עם בימוי עדין, גיבורה סוחפת וסיפור מרגש על מסע לא מתוכנן כלל, שמעצב את דמותה של הגיבורה הראשית של סרטו. מעבר לכותרת הראשית והמשחק, ישנו במאי עם סיפור מרגש, בנוי היטב ומסופר נפלא.

משפט על השחקנים:
דניאלה וגה. כי היא הטראנסג'נדרית הראשונה אשר מגלמת טראנסג'נדרית בתפקיד הראשי. היא יוצקת שנים של תסכולים אל תוך דמותה, שנראית בדיוק כמו אחת שסבלה ועדיין סובלת ועם זאת היא נראית כמו אחת שידעה להסתיר ולהתעלם מאותם תסכולים, עד שהיא מגיעה לרגעי שיא יוצאי דופן ומרגשים. קאסט נהדר, שמהווה רקע נפלא לשחקנית הראשית שלו, שפשוט שווה כל דקה של צפייה.

משפט על אורך הסרט:
שעה ושלושת רבעי, שהם בדיוק הזמן הנכון למסור את הסרט לקהל, לגרום לו להתאהב, להתאכזב ולהתרגז. בול פגיעה מבחינת אורכו, אין דקה אחת מיותרת או דקה מסוימת שהיינו רוצים שתארך מעבר למה שצריך.