"הריבוע": הדקל שצמח מהריבוע

עובדה ידועה על זוכי פרס "דקל הזהב", בפסטיבל הסרטים של קאן, היא שהסרטים הללו אינם קלים לעיכול והם סרטים שבדרך כלל מגיעים עם אמירה מסוימת. הופ! קלעתם בדיוק לשטח התחום שמוגדר עבור הסרט הנוכחי, שגם הוא בעצמו תוחם שטח מרובע ומדויק, על מנת לייצר אמירה מסוימת שתיחקק אצל הצופים. רק שאין לו אמירה אחת בלבד לומר, הוא מגולל מספר אמיתות ועושה זאת בחן רב, כאשר בכל סיטואציה וסיטואציה מהסרט הוא בודק עם הצופה האם הוא הסיטואציה נכנסת לתבנית המסוימת, אותה הגדיר בתחילת הסרט. התבנית הזאת קלה ופשוטה - לחיות בתוך הריבוע, לנתח את המצב בתוך הריבוע והריבוע הזה מוציא ומכניס לתוכו כל סיטואציה, מפרק, מרכיב מחדש וזורק אל הצופים לחשוב למה? מה הם ראו? האם מה שראו הוא השלכה ישירה של חוקי הריבוע? האם עמדו בחוקים או שסטו, באופן גרוטסקי מאותם חוקי בסיס פשוטים?


(יאללה, בואו אני אלמד אתכן לשחק "ים-יבשה" | באדיבות בתי קולנוע לב)

מסובך אה? לכו לראות את "הריבוע" של רובן אוסטלונד ותסתבכו איתו בסאטירה חדה ושנונה על אומנות, על סבלנות, נכונות לעזור, נאה דורש - נאה מקיים וכמובן הסתבכות של כל אלו ביחד, בעקבות משהו פשוט כמו גניבת פלאפון. גניבת הפלאפון מתחילה סדרה של אירועים שקשורים זה בזה וכמובן אינם קשורים כלל וכלל וכוכב הסרט מתעמת עם אמיתות עצמיות, עקב סדרת האירועים, מנסה להיחלץ ממצבים ביזאריים וכמובן לפתור דילמות בינוניות או פחות קלילות הקשורות לחייו האישיים ולתפקידו בתור אוצר המוזיאון לאומנות מודרנית, תפקיד שבעצם מכתיב לא אחת את הקצב המוזר של חייו ואת הרצון שלו לחיות את חייו בדרך מסוימת.

כריסטיאן, כאמור, הוא אוצר במוזיאון לאומנות מודרנית. הסצנה הראשונה, הפותחת את הסרט, היא סצנה אשר במסגרתה הוא מרואיין על ידי אן (אליזבת מוס - "סיפורה של שפחה"), שדי מתקילה אותו במספר שאלות, עליהן הוא עונה בגמגום וחיוך נבוך. הוא יושב בחדר בו בוהק מאחור שלט ניאון עם הכיתוב "You Have Nothing" ובמרכזו של החדר ישנן תלוליות מדודות של אדמת חצץ גסה, בתצוגה שאליה לא נכנסים רבים. המטאפורות והרמזים של תכולת החדר שולחים אותנו ללמוד את סיפורו של כריסטיאן ולמה בסוף הגמגום לגבי כיתוב באתר האינטרנט של המוזיאון הוא פולט משהו מבולבל שאומר כי באחד מערבי המוזיאון ישנה התייחסות אמביוולנטית ליצירות המוצגות במוזיאון. האם עצם ההצגה מגדירות אותן כיצירות אומנות או שמא הכל סתמי וחסר חשיבות והחברה מפריזה בערכם של מוצגים מוזיאוניים מודרניים.


(אנחנו באמת נתעלם מהפיל בצורת כיסאות שבחדר? | באדיבות בתי קולנוע לב)

על מנת שלא ישעמם לו יותר מדי בתפקידו, הוא מקבל פלפול וטוויסט לחייו (הדי מסעירים, יחסית לאוצר במוזיאון), כאשר הוא נופל קורבן לכיוס המכשיר הסלולארי שלו באמצע הרחוב, בשוד מתוחכם למדי. המנוע העלילתי הזה מעיר את חייו של כריסטיאן ואת העלילה של הסרט, בין אם האירועים קשורים או לא. במקביל לעובדה שכריסטיאן נשדד עולה תערוכה חדשה במוזיאון שלו, התערוכה מציגה ריבוע מואר על הרצפה בחצר המוזיאון, שם נכתב כי ״הריבוע הוא מקום קדוש של אמון ודאגה בו אנחנו חולקים זכויות וחובות שוות״.

ועצם סביב הקונספט והאמירה הזו סובב הסרט, כאשר כריסטיאן, הנוהג ברכב ידידותי לסביבה ומטיף לעזרה לזולת וקבלת האחר לא מצליח תמיד לראות מחוץ לריבוע שלו. ישנה קצת יותר ממטאפורה בשימוש הכמעט איקוני בקבצנים, שזקוקים למימוש המשפט אודות הריבוע. הריבוע הכניס את התנהגותו של כריסטיאן לתוך תבנית במקרה בו הוא נשדד, הוא בוחן אותו ביחס הלא אחיד לקבצנים שסביבו וגם בוחן את הסביבה שלו ואת נכונתה להגיש עזרה ולהתערב במקרה שמצריך יותר ממבט דואג לעבר קורבן. הסאטירה בסרט חזקה וחדה, חברתית ופוליטית, ומציגה כיצד ניבטים גברים בעיניי נשים, כיצד ניבטים זרים בעיניי מקומיים ולהיפך בעבור שני המקרים.


(הילד המפחיד ביותר שלא משתתף בסרט אימה | צילום: IMDB)

אוסטלונד מביים סרט ביזארי, בלא מעט חלקים, בעוד חלק ממנו נראה נורמאלי וחלק נראה כמו בית משוגעים סגור, שכל אחת מהדמויות שם יכולה לפרוץ בכל שנייה במונולוג מטריד וכל אחת מהדמויות בעצם תדגים כיצד הריבוע מאיר אותה ואת תגובות הסביבה אליה. כמה נכונות ישנה לאנשים לעזור לזולת הוא בבחינת מוטו ואוסטלונד מציב את המוטו הזה למבחן בכל פעם מחדש ובכל סיטואציה רגילה או ביזארית (בעיקר), כאשר הוא ממסגר את הסיטואציה במסגרת המרובעת שלו ורושם שיאי ביזאר כמעט בכל סצנה שלישית, כאשר בין היתר הוא שולח את הגיבור שלו לפזר מכתבי איומים בבניין דירות בשכונה קשה, מציב אותו בסצנת סקס ואפטר סקס המוזרה ביותר שנראתה בשנים האחרונות, בוחן את תגובת הקהל לאדם עם תסמונת טורט בקהל וכמובן השיא הוא הסצנה המופתית עם קוף האדם וכמובן התגובות שהוא גורר מהסובבים אותו.

הריבוע מתברר עם הימשכו של הסרט כמשהו רחב יותר מההתעלמות הכמעט גורפת של מרבית הדמויות מקבצני שוודיה ומעצם העובדה שהם לא עומדים במבחן התוצאה למבחן של המוסד בו הם עובדים. המוזיאון נראה מנותק הרבה יותר מהתדמית הקלאסית שיוחסה לו מאז ומתמיד ודמותו של כריסטיאן היא דוגמה מצוינת להמחיש את אותו ניתוק, למרות שכוונותיו טובות והוא מנסה לשדר ממלכתיות במרבית הזמן הוא מסתבך בהרבה יותר מצבים ביזאריים ומטרידים ואוסטלונד משתדל לקחת כל סיטואציה כזו לקצה בעזרת ערימת דימויים קיצוניים ובימוי מהוקצע, שבמרבית הזמן מהול בעוקצנות סאטירית ומלווה בעבודת מצלמה משובחת.


(מי שמרגיש שהוא הולך להתעלף, רק שלא ירים את היד | צילום: IMDB)

משפט על הסרט:
לא נועד להקל על הצופה, לא נועד להידמות למשהו שקרוב למיינסטרים והוא סרט נפלא, שמעלה המון מחשבות תוך כדי הצפייה בו וגם הרבה אחרי. סרט ששוקע ולא בכדי מועמד לזכייה בקטגוריית הסרט הזר וקטף את הזכייה בפרס "דקל הזהב". נהדר, מתחכם, אסתטי, מצולם היטב ומעורר מחשבה.

משפט על הבמאי:
רובן אוסטלונד מקנה לעצמו מעמד ועם זכייה באוסקר הוא יוכל כבר לדבר במונחים מוחשיים יותר של זכייה בפרס הנחשק ביותר. הוא מביים סרט מרתק, עם שחקנים נפלאים וסצנות בלתי נשכחות. כנראה שזה הולך להיות הכרטיס שלו למיינסטרים ההוליוודי, אבל לא בטוח שכדאי לגעת בכישרון הטהור של הבמאי בן ה-44 ולקלקל אותו בהוליוודית.

משפט על השחקנים:
מכרו לנו את מק'נולטי (דומיניק ווסט) ואליזבת מוס, שתפקידיהם הם רסיסים בתוך כמעט שעתיים וחצי של סרט, אבל הכוכב האמיתי של הסרט הוא קלאס בנג הענק, שמגלם את הדמות הראשית, אבל מי שבאמת גונב את ההצגה הוא טרי נוטרי (טרי לא טרי?) שגילם את קונג ב"קונג: אי הגולגולת" והפעם מגלם תפקיד קוף שונה לגמרי, אבל מהימן ומלחיץ.

משפט על אורך הסרט:
אחד המינוסים הגדולים של הסרט, שהפואנטה שלו היא משהו שדורש הרהור, אבל לא צריך להגזים בזמן ההרהור, כאשר יש לא מעט מקטעים מתים ומיותרים. כמעט שעתיים וחצי - מוגזם, לא מוצדק, מעייף ומתיש.