"אויבים": גם גברים משופמים בוכים

פעם אחרונה שכריסטיאן בייל היה שותף למערבון זה קרה בסרטו של ג'יימס מנגולד - "3:10 ליומה" (שם כיכב גם בן פוסטר, שגם נמצא בסרט הזה). בייל גילם בסרטו של מנגולד אזרח שצריך לשמור על אסיר מסוכן עד כליאתו והפעם, כמה מפתיע, כריסטיאן בייל מגלם את קפטן ג'וזף בלוקר, המשרת בצבא האיחוד, אשר מקבל משימה אחרונה לפני יציאה לפנסיה והיא בעצם ליווי לאויבו הגדול ביותר, מעשה שהוא בעצם כנגד כל ההיגיון הפנימי שלו. קפטן בלוקר מוצג בתחילת הסרט כאיש קשוח וחסר מורא, הוא לועס תפוח בעוד אנשיו קושרים אינדיאני נמלט לסוס וגוררים אותו כל הדרך אל הרצפה. כאשר הוא מקבל את משימת הליווי על הצ'יף החולה ומבין שהוא זה שצריך להחזירו ללא פגע אל "עמק הדובים" במונטנה הוא מתרעם.
 
את הסיפור הזה אתם תוכלו להבין מכרזת הסרט והתקציר הקצרצר שלו. אתם גם בטח יכולים לנחש את עלילתו, מחציתו וסופו, כי האמת אין כאן הרבה הפתעות יוצאות דופן ומרטיטות לבבות, אבל מה שרצה להשיג ולהציג סקוט קופר, במאי הסרט, היא הדרך והמסע שעובר על דמויותיו בדרכן לשינוי והסרת הקלפים מהחזה. כיצד הם עוברים את התהליך וחוצים את הדרך מנקודה א' והתנהגות טיפוסית לאותה הנקודה לכדי הנקודה השנייה, שהיא נקודת אמצע שקרובה יותר לקצה השני של הספקטרום.
 
הסרט נפתח בסצנה מחרידה, אכזרית וקורעת לב. וזהו תפקידה של רוזמונד פייק להעביר את הדרמה מאותה סצנת פתיחה. פייק, אשר מופיעה במרכזה של כרזת הסרט בתור רוזלי קוויד משמשת בעצם בתור אקס פקטור מסוים לשני הצדדים ומייצגת את הצד האמריקאי בסכסוך, אבל מנקודת מבט טיפה שונה, נקודת מבט של אזרח. בעוד השנאה של קפטן בלוקר לצ'יף נובעת מחשבון פתוח לגבי מניין ההרוגים בצל הלחימה הבלתי פוסקת, גברת קוויד סופרת פחות קורבנות, אבל הסכסוך הבין גזעי גובה ממנה את הרס חייה והכל במחי יד, מידיהם האכזריות של לוחמי הקומנצ'י.


(השקיעה זה בכיוון ההוא? | באדיבות סרטי יונייטד קינג)
 
קופר מציג את גיבוריו באווירה מערבונית קלאסית, בקצב התקדמות מערבוני קלאסי ובהתפתחויות עלילתיות תואמות לז'אנר. הגיבורים שלו עוברים כברת דרך פיזית וגם מנטאלית ואפשר לומר שהמסע האינדיאני הידוע לגילוי עצמי מתחולל אצל כל אחת מהדמויות הראשיות, שאינן משתייכות לצד האינדיאני דווקא. לדמויות הראשיות וגם למשניות מסתובב משהו בשעון הפנימי שמניע אותן וכל אחת ואחת מהן נחשפת במהלך הסרט באופן כזה או אחר, בעוד שברור שהדמויות הראשיות יציגו את השינוי הקיצוני ביותר.
 
בייל עם שפם של כלב ים ועם משחק משובח, כפי שהרגיל אותנו בכל אחד מסרטיו, מגלם באופן מדויק את תפקיד הקפטן ושוב, הוא הדמות הגברית והקשוחה, המחוספסת וזו שנראית בלתי שבירה בעליל, אבל המציאות של הסרט מציגה לנו סוג אחר של דמות, אדם שברירי, בעל עקרונות, רך ורגיש, אשר מוכן לשים את גופו למען חבריו, שגם יעשו אותו הדבר בשבילו. לא מעט רגעים דרמטיים בחסות דמותו של בייל נרשמים במהלך הסרט ועם זאת פייק היא זו שרושמת את הפיק וכל זה עוד בתחילתו של הסרט, כאשר סדרת האירועים האכזריים שמתרחשים לדמותה מאלצים אותם להגיע לשיאי משחק מרגשים, דרמטיים מוקדמים למדי ולשבות ולשבור את לב הצופים בסיפור מכמיר לב, בוטה ולא מתנצל.


(אני אוריד את הצמה אחרי שאתה תוריד את השפם | באדיבות סרטי יונייטד קינג)
 
סקוט קופר לא רק רוצה להביא לנו את הצדדים הרכים של החיילים, מבחינת האחווה, הרעות וההקרבה שלהם, זה עבור זה. קופר גם בוחן אמות מוסר ושבירה של חיילים בשטח, כפי שעושים לא פעם בסרטים מודרניים, על מלחמות וקרבות עכשוויים. קהות החושים שמתפתחת בקרב חיילים וותיקים וההשוואה להרג ראשון ובתולי וכמובן איך אפשר לא להכניס למשוואה את האמונה באלוהים, ברגע שהדמויות המרכזיות מרגישות את המצוקה מתעופפת מול פניהם, עולות גם הספקות לגבי נוכחות האל בצורה כללית ובאופן ממוקד בהם ובתהליך בו הם שרויים. קופר מנסה להציג כיצד מתעלת ורותמת כל דמות את האמונה לטובתה וכיצד כמובן גם האמונה מתערערת ונסדקת, כאשר מדובר במצבים וזמנים קשים.
 
קפטן בלוקר וצוותו עומדים מול לא מעט אויבים ושינויים צוותיים, תוך כדי המסע ובין היתר הוא מקבל לחיקו, לקראת סוף המסע מן בבואה לא מחמיאה שמעמיקה עוד קצת את התובנות שלו מהמסע והדרך שהוא חוצה כאשר הוא פוגש בסמל צ'ארלס וויליס (המגולם היטב על ידי בן פוסטר שמגלם תפקיד דומה לסרט "באש ובמים" או עוד חצי מהתפקידים בהם כיכב מהשנים האחרונות), חבר וותיק לקרבות אשר מגיע בתור אסיר נוסף שצריך להיות מובל לכליאה, משפט ותלייה ובעצם נכלא על סוג פשעים דומה לאלו שבלוקר ביצע תחת תפקידו. משם מתפתח עימות, שעיקרו הוא בראשו של בלוקר, כאשר הסמל האזוק הוא רק תזכורת למעשיו. משם הוא יבצע עוד צעד אל הכיוון הצפוי, אליו מוביל אותנו קופר והדוגמה הספציפית הזו רק מדגישה את חשיבות המלווים שהגיעו לטווח הארוך והקצר, על מסעו של בלוקר בדרך לגאולה תפסיתית מסוימת לקראת פרישתו, במשימתו האחרונה ולפני המעבר לחיים חדשים.
 

(אז מה את אומרת על אלוהים הזה? | באדיבות סרטי יונייטד קינג)

משפט על הסרט:
זהו סרט מסע שכולל וטומן בחובו שינויים אצל גברים רגישים וחבויים, אבל ישנה בעיה מרכזית והיא העובדה שהאינטרקציה המרכזית איננה מספיק מפותחת מספיק בין שתי הדמויות הראשיות, אותן מגלמים בייל וסטודי ועל אף המחסור הזה מדובר במערבון נפלא, מהורהר, שכולל תצוגות משחק מהפנטות ועלילה מרתקת.
 
משפט על הבמאי:
הרגשות של דמויות במערבון בדרך כלל מאוחסנות בכספת, הקבורה בקבר לא מסומן, אבל קופר לא קונה את זה, הוא נותן את האשלייה הקלאסית שגברים לא בוכים וממש לא מחביא את רגעי השבירה אלא מוציא אותם החוצה. האיש שביים את בייל כבר קודם לכן ב"אחים בדם" מנצל שוב את כשרונו וכשרון השחקנים הראשיים בשביל ליצור סערת רגשות, טלטלה ומסע מופלא.
 
משפט(ים) על השחקנים:
כל מילה על בייל תהיה כבר בבחינת הטרדה, כי אם יש מישהו שמוגדר כעילוי קולנועי ועדיין לא זכה למלוא היחס והתשבוחות המגיעות לו.... די! לעצור כאן. גם רוזמונד פייק אחלה ובאמת היא מעניקה רגעים בלתי נשכחים, מרטיטים וחונקים. ווס סטודי נבלע בין השניים הללו ודווקא הצוות המשלים נפלא ומשמש בעיקר בתור רקע אובר מוכשר, לפי סדר הדקות: ג'סי פלמונס (אלוהים יודע רק כמה הפקות היה שותף להן השנה ושנה שעברה), בן פוסטר, פול אנדרסון (ארת'ור מ"פיקי בליינדרז") וטימוטי שאלאמה (המועמד הטרי והצעיר לאוסקר מ"קרא לי בשמך") בתפקיד מזערי.
 
משפט על אורכו של הסרט:
מערבון בפחות משעתיים לא נחשב בתור מערבון בכלל ועל אף קצבו האיטי להחריד, הוא חייב להיות כזה בשביל ייצוג הולם למסע שעוברות הדמויות. סרט עם אורך מדויק להפליא, כפי שמערבון צריך להיות.