"הפנתר השחור": שחור זה הפנתר החדש

התגעגתם ליקום של "מארוול"? חיכיתם לקבל את המלך טצ'אלה בסיפור המקור האישי והפרטי שלו? קיבלתם. קודם כל נתחיל בבאז מסביב ויש לא מעט. הסרט הפך בעת יציאתו ברחבי העולם לסוג של טאבו תיקון עוולות נגד שחורים ברחבי העולם. הקהילה השחורה מחבקת וחיכתה בכיליון עיניים והביקורות משבחות, מהללות ולא מעט מהמבקרים אומרים שזהו הסרט הטוב ביותר ש"מארוול" הוציאה עד כה (משפט שהפך להיות שגור בפי המבקרים האמריקאיים, בערך כל פעם אחרי יציאתו של כל סרט חדש של "מארוול"). ההתייחסות לסרט הפכה להיות כל כך טאבו, שברגע שביקורת שלילית שוחררה נגדו מאת מבקר קולנוע אירי, הדבר קיבל כותרות והתייחסות חריגה אל מול שלל הביקורות החיוביות שפורסמו על הסרט.

בקווים כלליים ובעיקר כאלו שמייחסים מעמד מיוחד לסרט בעל סממנים פוליטיים, תרבותיים ושיוויוניים, אפשר למצוא לא מעט קווים מקבילים אל "וונדר וומן" של גל גדות, שסחף את העולם לטירוף של סרט גיבורת על מצליחה. בדיוק כמו סרט על גיבור שחור מצליח ומאחוריו צופים נלהבים שרואים בו סמל לתרבות שלמה. מעבר לכך ישנם נושאים פוליטיים המטופלים במסגרתו של הסרט, כמו ההזנחה הפושעת של מדינות העולם המערבי אל מול מדינות עולם שלישי, שלא לומר העושק של המערב את המדינות האפריקאיות העניות, ש-וואקנדה, ארצו המומצאת של הפנתר השחור, נחשבת לאחת מהן, אבל מייצגת בדיוק את ההפך ואת הקונפליקט המרכזי של טצ'אלה, המלך הצעיר שצריך למלא פונקציות נוספות מעבר לעובדה שהוא צריך להיראות מגניב בחליפה השחורה והסופר מדליקה שלו.


(קח ממני את הסכין, אני נגד אלימות | באדיבות פורום פילם)

לאחר שאביו של טצ'אלה; טצ'אקה, נרצח בעלילות "קפטן אמריקה: מלחמת האזרחים" (שבעצם אפשר לקרוא לו "הנוקמים 3", אם רוצים להעמיד דברים ועלילות על דיוקם), טצ'אלה צריך להתקדם קדימה בחייו ולמלוך על ארצו, מדינת וואקנדה (שם אשר העניק מפלט לקפטן ולחייל החורף בתום הסרט הראשון, ולא, לא תראו אותם בסרט הנוכחי). וואקנדה נראית כמו עוד מדינה אפריקאית ענייה, שאין לה מה להציע, אבל כמו בכל סרטי הנוקמים, יש לה מחצב חשוב לספק לעולם המערבי, אותו היא מצניעה על מנת לשמר שנים של מסורת והיחבאות משאר העולם וזאת בגלל החשש להיחשף עם חוזק יוצא דופן ובעצם לאבד את יתרונה הגדול ביותר על שאר העולם המערבי.

טצ'אלה צריך להילחם בו זמנית גם באויב חדש בשם אריק קילמונגר (מייקל ב. ג'ורדן), בנוסף אל יוליסס קלואו (אנדי סירקיס) סוחר נשק, שמתפקד בתור הנמסיס הוותיק וגם כמובן ברצונו לעמוד כמלך בזכות עצמו, שחייב להפעיל שיקול דעת של שימור מסורת עתיקה אל מול הרצון להוביל לאופקים וגבולות חדשים, שאומרים בעצם לבצע מספר שינויים בסידור הקיים. כל אחד מהשיקולים והלבטים הללו מוצג דרך אחת הדמויות הקרובות אליו וכל אחד מושך לכיוון שלו, על מנת להשפיע על המלך החדש ולעזור לו להתוות את דרכו החדשה.


(מרתין לות'ר קינג VS מלקולם X - סיבוב שני | באדיבות פורום פילם)

הסרט הוא סרט מקור קלאסי, על פי כל החוקים הברורים בעניין מצידו של היקום של "מארוול" והוא בורח החוצה מתוך היקום של "מארוול" (בו הופיע לראשונה "הפנתר השחור", בקרב הרחוב ההמוני בין קפטן אמריקה לבין איירון מן), הסרט פותח סוגריים גדולים ומודגשים ויוצא על מנת לספר את הסיפור של הפנתר השחור ועולמו מבלי לערב דמויות אחרות מהעולם של "מארוול". העולם המוצג והדרך בה בורח הסרט מהעולם המערבי והאמיתי מזכירים במקצת את הבריחה של ת'ור, בסרטו האחרון למציאות שונה, אבל בניגוד לת'ור ובכלל בניגוד לחוקים על פיהם צועדים סרטי "מארוול" האחרונים, קשה למצוא פה הרבה רגעים של הומור וגיחוך, אולי כי נושא התרבות האפריקאית והגזע חשובים מכדי לספר בדיחות אקראיות מרובות ואולי ת'ור הרים לנו רף גבוה מדי של הומור, שקשה לעמוד בו.

הסרט מציג קצת פחות קרבות מצידו של הגיבור אבל קצת יותר מרדפי מכוניות נוסח סרטי בונד ואם כבר בג'יימס בונד עסקינן, יש בסרט הנוכחי יותר ממחווה למעבדה של קיו ולשלל החידושים הטכנולוגיים שלו עבור בונד, כאשר את תפקיד קיו לוקחת שורי, אחותו הצעירה והמדליקה של טצ'אלה (בכיכובה של לטישה רייט, שחתמה את העונה הנוכחית של "מראה שחורה"). הסרט מציג גם נבל קצת שונה ולמרות שראינו לא מעט פעמים נבלים עם אג'נדה לייצר טוב בעזרת זריעת קצת רוע, הנבל שמגלם מייקל בי. ג'ורדן הוא צעיר, מגניב וכזה שלא בטוח שתרצו שיפסיד בקרב האחרון והסופי מול הנמסיס שלו והפרוטוגוניסט של הסרט הנוכחי - הפנתר השחור, מכיוון שיש בקרב הזה סוג של בחירה בין האופציה ללכת בדרכו של מלקולם X או בדרכו של מרטין לות'ר קינג - שניהם רצו בטובת הגזע ממנו באו, אבל המתודות שונות.


(מרגישים קצת חוסר שייכות, שני הלבנים היחידים בסט | באדיבות פורום פילם)

ראיין קוגלר, הבמאי הצעיר והמצליח כבר רשם שתי הצלחות נהדרות עם מייקל בי. ג'ורדן בתפקיד הראשי ("תחנת פרוטוויל" ו"קריד") והוא לוקח את הצופים למסע בין תרבותי, כאשר כל הצוות שלו סיגל מבטא אפריקאי כבד, בעזרתו הצופים מובלים למסע בתרבות פחות מוכרת, שבורחת כמעט לגמרי מהעולם הרגיל ועובר במרבית המסע לוואקנדה - ארץ בדיונית, אך כזו שכוללת לא מעט מנהגים שבטיים, המשמרים את התרבות והפולקלור האפריקאי דרך אותה טקסיות ועם זאת גם שמים את הדגש על כוחה של הארץ בהתקדמות הטכנולוגית שלה שנעוצה במשאב הנדיר בו היא אוחזת ויודעת להשתמש בו לטוב.

ואף על פי הכל ועם רצונו של קוגלר להיות מקורי וקצת שונה בסרט המקור ושאר היקום של "מארוול", הוא עדיין משתמש באותם השטיקים שהיו בכל סרטי המקור של "מארוול" ואחד מהם נעוץ בוויברניום, אותו מינרל שובר שיוויון, בו משתמשים ב-וואקנדה לטוב ועם זאת לא למספיק טוב, כי החשש (התמידי והידוע) הוא שישתמשו בו למטרות רעות. האנטיגוניסט של הסרט מנסה להשיג מטרות די זהות לאלו של הפרוטוגוניסט, אבל הדרך... אוי הדרך ואוי למטרות הסופיות. לבסוף, יש גם את הקטע של היריבות והקרב הסופי בין הפרוטוגוניסט לבין מי שנראה בסופו של דבר כמו האלטר אגו שלו (שלא לומר כפיל בשלבים מסוימים), כמו בעוד לא מעט סרטי מקור של גיבורי העל. ועם כל החולשות היחסיות וחוסר המקוריות בלתי אפשרי גם לנתק את הסרט מאיכויותיו בתור חלק מהיקום של "מארוול", כאשר הוא עומד ברף הציפיות הוויזואליות שהרימו כל הסרטים לפניו, בגרף עולה.


(כי קרחת זה אין | באדיבות פורום פילם)

משפט על הסרט:
כן, הסרט הזה היה עוד אבן דרך נפלאה ומהנה ביקום הבלתי נגמר של "מארוול", אבל רחוק מלהיות מהפכני ומקורי כפי שלא מעט תשבוחות היללוהו. בטח לא הסרט הכי גדול של "מארוול", אבל עוד מוצר מוצלח ונהדר שלהם, שבהחלט שווה ללכת ולראות בקולנוע.

משפט על הבמאי:
קוגלר Is Going Places. הבמאי בן ה-33 ביים שלושה סרטים בסך הכל, אבל כל אחד מהם דינמיט בחסותו של מייקל בי. ג'ורדן בעיקר והפעם גם עם צ'דוויק בוסמן בתור המנה הראשית. מצטיין שוב בסרט שימשוך עוד רבים לקולנוע מכל סיבה שהיא. עונה על הציפיות, אבל לא מצליח לטפס מעליהן.

משפט(ים) על השחקנים:
צ'דוויק בוסמן ממש לא צריך להפגין את יכולות המשחק המשובחות שלו בסרט מהסוג הזה ומזל שבסרטים הללו ההתעסקות היא יותר בכמות ופחות באיכות. אף אחד לא מצפה לתצוגה דרמטית מופרזת וכך גם בי. ג'ורדן נזרק אל הקאסט, ביחד עם עוד סופרסטארים שחורים שאשכרה הגיעו בשביל להחתים כרטיס ולהנות - לופיטה ניונגו (זוכת אוסקר), דניאל קלויה (מועמד השנה לאוסקר), פורסט וויטאקר (זוכה אוסקר), אנג'לה באסט ועוד שני לבנבנים - אנדי סירקיס ומרטין פרימן.

משפט על אורך הסרט:
זה היה ברור וצפוי מראש, שהסרט בסדרת "הנוקמים" יעבור את השעתיים וממש אין לזה הצדקה. שעתיים ורבע שעם כל הכיף שלהן, מתחילות להימרח ולהיות מאולצות בשלבים מסוימים ואת זה אנחנו לא רוצים, בתור צופים.