"צורת המים": סוחף ומרהיב

כבר מאז הגעתו להוליווד, איי שם בשלהי שנות ה-90, היה נראה שתחומי הפנטזיה והאימה היוו את גורם העניין העיקרי של במאי הסרט "צורת המים", גיירמו דל טורו. גם בתחילת דרכו כאשר התקציבים שהוא קיבל עבור סרטיו היו נמוכים, הוא השכיל להוציא מהם את המיטב ולפלס את דרכו אל הבמה המרכזית של הוליווד. השיא שלו הגיע בשנת 2006 כאשר יצר את הסרט "המבוך של פאן" אשר זכה בתגובות אהודות בקרב המבקרים והקהל, והקנה לו תהילה רבה.

דל טורו ידוע כיוצר שאינו עושה הנחות לצופיו, הוא מראה את מה שהוא רוצה להראות מבלי לייפות או להנגיש זאת עבור הקהל. סרטי הפנטזיה שלו גדושים בסצנות קיצוניות וגרפיות, הם אינן מיועדות לילדים, כי אם לקהל הבוגר יותר. הוא שואף לקחת את ז'אנר הפנטזיה שמזוהה לרוב על הקהל הצעיר וליצור מתוכו סרטים למבוגרים. מעבר לעירום בסרטיו ולסצנות האלימות (סצנות שגם סרטו החדש מכיל בתוכו לא מעט), ישנו כמעט תמיד גם ממד חברתי וביקורתי בסרטיו של דל טורו. מתוך העולמות הפנטסטיים והבדיוניים שהוא בונה בכל פעם מחדש, נובעת אמירה על סיטואציות כאלה או אחרות שמחברות אותנו אל העולם האמיתי. בהתחשב בכך, אולי אין זה כל כך מפתיע לראות גם את "צורת המים" מצליח כל כך בקרב המבקרים ואף מקבל 13 מועמדויות לאוסקר.

אגב, דל טורו כבר זכה לאחרונה בגילדת הבמאים וצפוי לזכות באותו הפרס גם בטקס האוסקר הקרוב שייערך בתחילת החודש הבא. גם הסרט עצמו מצטייר כרגע כמועמד מוביל לזכייה, שלא לדבר על הקטגוריות הטכניות, שם גם כן נראה שהוא עתיד לזכות בפרס אחד או שניים לפחות.


(אין זמן לישון, בדרך לאוסקר עם 13 מועמדויות | באדיבות פורום פילם)

הסרט מתרחש בבולטימור ומתרכז באלייזה אספוזיטו (סאלי הוקינס), בחורה שעובדת כמנקה במרכז לחקר האוויר והחלל. אלייזה היא אילמת, אך אינה חירשת. את רוב זמנה היא מעבירה בין ביתה לעבודה כשבין לבין היא נפגשת עם שכנה, וחברה הקרוב והמבוגר ממנה ג'יילס (ריצ'רד ג'נקינס), אדם אשר נמצא במקום לא ברור בחייו. חברתה היחידה לעבודה של אלייזה היא זלדה (אוקטביה ספנסר), אישה אשר עובדת יחד איתה כמנקה ומעבירה איתה את רוב זמנה בעבודה. מעבר לכך, לא נראה שיש לאלייזה חיי חברה, או בכלל חיים מחוץ לעבודה. נראה שהיא חיה חיי שגרה כבר זמן רב, וכמצופה, די מהר היא מגלה משהו אשר מפר את השגרה הזו ומכניס את חייה לסחרור. התגלית שלה מלווה בקולונל אכזרי (מייקל שאנון) המגיע למרכז החקר כאשר מטרתו והנכונות שלו להשיג אותה אינם עומדים בקנה אחד עם רצונותיה וצרכיה של אלייזה.

ב-"המבוך של פאן" לקח אותנו דל טורו למסע מרתק המתעסק בזיכרונות השואה. הפעם, הוא לוקח אותנו אל תחילת שנות ה-60, עיצומה של המלחמה הקרה, תקופה בה כל הכלים כשרים. גם הפעם, הוא מציג לנו דמות שאינה כשורה למלחמה, אך סובלת ממנה ומנהלת מאבק עיקש על מנת להתגבר על כל השלכותיה. כמו ב-"המבוך של פאן", גם הפעם מצליח דל טורו לברוא עולם קסום ומיוחד. העיצוב המוקפד בשילוב עם הצילום הדינמי ופס הקול המגוון, יוצרים יחד אווירה נפלאה. הסרט מרתק ושומר על עניין, בעיקר בחציו הראשון. בניית הסיפור נעשית בצורה סבלנית ומחושבת ועם התקדמות הסרט אנו מכירים את הדמויות, נכנסים אל הסיפור ונשאבים אל תוך העולם של הסרט. דל טורו משכיל לבנות ולהציג את דמויותיו בצורה מעמיקה ומעניינת. אין בסרט הזה דמויות שטוחות, וגם כאשר אנו חושבים שאנו מכירים דמות מסוימת, מגיעים גילויים שמשנים את כל התמונה.

בנוסף לכך, כל הדמויות בסרט הזה מרגישות קצת מנותקות ואבודות בעולם. בין אם מדובר בקולונל האכזר שמתנהל בעבודתו אחרת לגמרי מהתנהלותו בבית ונקרע בין השניים, ובין אם מדובר בדמותה של אלייזה שמוצאת את עצמה בסיטואציה שבחיים לא הייתה בה ועכשיו צריכה להתמודד עם זה. נראה שכל אחת מהדמויות בסרט מחפשת מזור וגאולה, שכן המציאות הקשה משפיעה על כולם בדרך זו או אחרת. דל טורו זורק את דמויותיו אל תוך אותה המציאות ובוחן את ההתנהגות שלהן. באופן טבעי, כל אחת מהן בוחרת בכיוון אחר ומתמודדת עם המציאות האכזרית בדרכה שלה. דל טורו לקח סיכון לא קטן בכך ששם במרכז הסרט דמות שאינה יכולה לדבר, אך למרבה השמחה הסיכון הזה התגלה כהצלחה, דל טורו הצליח להפוך את המקשה הזו ליתרון כאשר והוא מצליח ליצור כל כך הרבה עומק ומורכבות לדמות שאינה מוציאה מילה במשך כל הסרט.


(סאלי הוקינס ומייקל שאנון - תצוגות משחק מעולות | באדיבות פורום פילם)

אחת הסצנות היפות והמרגשות ביותר בסרט מגיעה כאשר נפתחת אלייזה בפניי השכן שלה וחושפת את רגשותיה ותחושותיה העמוקים ביותר. היא מנסה להסביר לו איך זה לחיות כאילמת בעולם שאינו מקבל את השונה, עולם אשר מלא באנשים שאף פעם לא ניסו לראות מי היא באמת ותמיד ראו בה כנחותה יותר בגלל המגבלה שלה. דרך סצנה זו, אנו נחשפים אל השקפת עולמה של אלייזה וזוכים לראות קצת את העולם דרך העיניים שלה. מחמאות מגיעות גם לסאלי הוקינס שלקחה את הדמות בשתי ידיים והוציאה ממנה את המיטב. גם שאר השחקנים עשו עבודה נהדרת ואין ספק שהליהוק הוא אחד הצדדים החזקים של הסרט.

עם זאת, קיימות בסרט גם מספר בעיות שקצת העיבו על חוויית הצפייה. מה שהתחיל כסיפור מעניין ומעורר מחשבה בחציו הראשון של הסרט, לקח פנייה לא צפויה בחציו השני והלך למקום שהוא מעט בנאלי, שלא לומר קיטשי ואולי אף מיותר. מעבר לכך, חציו השני של הסרט היה גם קצת פחות מסודר ברמת התסריט והיה ניכר כי חוסר האחידות שבו יצר את הבלגן שקצת גרע מהחיבור שבין הקהל לבין הסרט ודמויותיו. קווי עלילות משנה תפסו מקום גדול יותר משהיו צריכות לתפוס, דמויות חדשות נכנסו אל הסרט, ובשלב מסוים הקסם שלו קצת הלך לאיבוד. גם ברמת פס הקול שברובו היה נהדר וייחודי, שגה הסרט בכך שלא סיפק כמעט סצנות שלא מלוות בסאונד, ובכך קצת פספס בחלקים מסוימים את הממד הרגשי שלו. כמה מסצנות המפתח של הסרט ומהדיאלוגים החשובים והמעניינים ביותר בו, לוו בסאונד מאוד דומיננטי, דבר שהקשה על הקהל לשים רגע בצד את כל השוטים המרהיבים והסצנות הגדולות, ולהתחבר לרגע למקומות ה"קטנים" יותר, הרגש האמיתי של הדמויות - אלו המקומות שבהם נמצא ליבו של הסרט.

כיצירה שלמה אין ספק שמדובר באחד הסרטים המיוחדים והמרתקים ביותר שיצאו בשנה האחרונה. עם צוות שחקנים מוכשר, בניית עולם מרהיבה ועבודת בימוי יוצאת דופן, מצליח דל טורו להגיע לרמת מורכבות גבוהה ולרבדים עמוקים ואקטואליים שנותנים לו ערך מוסף ברמה הביקורתית/חברתית , וכן ברמה האמנותית. מעבר לכך, מדובר בחוויה נהדרת ומטריפת חושים שרצוי לחוות בקולנוע.