"הנשיקה האחרונה של הקיסר": נשיקה לדוד

סרט הביכורים של דיוויד לבו, במאי תיאטרון בדרך כלל, לוקח כיוון די מעניין לסרט אשר מתקיים בזמן מלחמת העולם הראשונה ומציג פרוטוגוניסטים שאינם מובהקים כלל וכלל. לבו, ליהק צוות שחקנים מכובד להופעת הבכורה שלו על כיסא הבמאי הקולנועי ונעזר בניסיונו הרב של כריסטופר פלאמר הוותיק מצד אחד ומדריך שני כוכבים צעירים, מהצד השני. הסרט מבוסס על רומן בידיוני של אלן ג'ד, הנושא את שם הסרט בעברית (עם שינוי קל, כיוון שבמקור הוא נקרא "הנשיקה האחרונה של הקייזר") ודווקא שם ההפצה שלו בחו"ל מנתק את עצמו משם הספר בהתייחסו לגיבור הראשי של הסרט ולא לדמות המשנית, על פיה העלילה מתחילה לרוץ קדימה.

פלאמר הצטיין לפני כשנתיים וחצי בתפקידו כזקן שיטיוני ב"לזכור" המצוין (וגם לפני מספר חודשים, בתור מחליף לקווין ספייסי בסרטו של רידלי סקוט), בסרט שהיה בעל קישור לתקופת השואה, כאשר הוא תיאר את עלילתו של ניצול שואה בעולם שאינו שלו, בחיפושו אחר נקמה. התפקיד הנוכחי מציג את פלאמר בתור הקייזר הזקן (שנמצא בהחלט במסלול הבטוח לסניליות), הנמצא בגלות בהולנד ומחכה לשעת הכושר, בה המולדת תקרא לו בחזרה. הציפייה לא הולכת להניב פירות, אך היא מניבה ביקור של קצין SS מקומי, שחוזר מפציעה בשדה הקרב ישר אל תהומות הספסל בנבחרת הנאצית.


(מישהו פה חי על העבר | באדיבות סרטי יונייטד קינג)

הקצין הצעיר (ג'יי קורטני) בסך הכל נשלח בשביל לשמש בתור בייביסיטר יוקרתי וכזה שכן צריך להתאים את עצמו לסביבה בה הוא נמצא, להנהן בראש לקולו של הקייזר הזקן, להקשיב לסיפוריו המשעממים ולגחך בנימוס למשמע בדיחותיו המשמימות. ממש עם כניסתו לבית הקייזר הישיש הוא יכיר את מיקה (לילי ג'יימס), עוזרת הבית החדשה של הקייזר ועד מהרה יתחוור לכולנו כי מיקה לא הולכת להפתיע אותנו, בכל הנוגע לתפקידה בפאזל הצפוי שטווה לו לבו בסרט. לאחר שמסך העשן הדקיק מתפזר, נוצרות מספר אינטריגות בבית הקייזר, כאשר שהותו של כל אחד מהדמויות הראשיות בסרט אמורה לשרת דמות אחרת בעלילה.

קשה לומר שעלילת הסרט תיקח את הצופה לכיוונים מרגשים וסנטימנטליים, אבל לבו בהחלט בוחן את לבו של הצופה, כאשר הוא לא רק מציב גיבור גרמני נאצי בודד בסרט, אלא שניים, במידה מסוימת. הדמות של היהודייה זניחה יחסית לשתי הדמויות שכביכול מגלות על עצמן תגליות חדשות בנוגע לאופיין, עקב המלחמה ועקב הצגת העורף של האימפריה הנאצית לשירות ארוך ונאמן מצידם עבור אותה המולדת, לה נשבעו אמונים ולדמם במידת הצורך בשדה הקרב. אם תרצו, הסיוטים המוצגים בלא מעט סרטי מלחמה ואפטר מלחמה מהצד האמריקאי בדרך כלל בשנים האחרונות (סדרת "המעניש" הייתה דוגמא נהדרת וטרייה להצגה האמריקאית לחייל הלום קרב) מוצגים באופן די נדיר דווקא מהצד הנאצי.


(לא אמרתי כלום, זה האלכוהול שמדבר | באדיבות סרטי יונייטד קינג)

לבו מצליח לייצר מעט אמפטיה לגיבוריו הראשיים, אבל עם זאת שומר על עניין למשך כל אורכו של הסרט, גם אם לעיתים זה מרגיש קצת מאולץ ולא טבעי, כמעט כמו הכימיה בין קורטני לג'יימס (כן, כן, שמות המשפחה של השחקנים הראשיים הפוכים ממין השחקנים), שמעבר לכך ששניהם יפים כמו ציור, הכימיה בין השניים מרגישה קצת לא טבעית, כמובן באשמתו של קורטני, שהוא שחקן מוגבל יותר בבחינה הדרמטית ועל אף שהופעתו מפתיעה לטובה, מבחינת יכולותיו בתור שחקן דרמטי, היא עדיין לא הופעה מספיק טובה עבור שחקן שמתיימר לגלם תפקיד ראשי דרמטי.

לבו מדלג אל תוך מלכודות קלישאתיות בסרטו, אבל גם נחלץ מהן בעור שיניו, כאשר הוא מצליח לייצר אמפטיה לגיבוריו, על אף הקושי המקורי לייצר חיבה לגיבורים נאציים. הסרט עצמו לא נחקק בזיכרון הצופים, אבל בהחלט מצליח לבצע עבודה טובה ביצירת עניין רציף לכל אורכו, דרך תצוגות משחק סבירות וטובות וכמובן דרך בימוי מלוטש, שבהחלט יודע להתגבר על הקשיים שהוא מציב לעצמו מראש.


(שק האשכים של השור שהזמנת | באדיבות סרטי יונייטד קינג)

משפט על הסרט:
לא בטוח שזה הסרט שתרצו לרוץ ולראות בקולנוע, אבל הוא בהחלט ימלא לכם את הזמן הריק בבית, כאשר יגיע למסכי הטלוויזיה. מעניין ועונה על הציפיות, בייחוד עבור רגעים מתים וכנראה שיישכח יום או יומיים לאחר הצפייה בו.

משפט על במאי הסרט:
לבו צולח את המבחן הראשון שלו עם שליטה ברזי הבימוי וליהוקים מוצלחים עם סרט מאתגר מבחינת הבימוי. קשה לומר שיש איזה שהם אלמנטים יוצאי דופן בסיפור שהוא מגיש לצופים, אבל הוא בהחלט עומד בציפיות, כאשר מדובר בסרט שמסתובב סביב תקופת מלחמת העולם השנייה ובגיבורים יוצאי דופן לאותה התקופה.

משפט על השחקנים:
ישנה פיקנטריה קלילה בשמות השחקנים הראשיים, כאשר לילי ג'יימס וג'יי קורטני הם בעלי שמות משפחה שונים מגדרית מהמגדר שלהם ומעבר לכך הם שחקנים לא רעים בכלל. את לילי ג'יימס תתקשו לזהות ללא הבלונד וההילה הזוהרת של דמויות הדיסני שלה ואילו את קורטני תתקשו לזהות בתפקיד דרמטי, אבל הוא ממש לא רע, על אף חוסר ההתאמה הטבעית שלו לז'אנר. ופאלמר? מסמן עוד וי בתפקיד סולידי וטוב שלו בסרט.


(קח איתך משהו קטן לדרך | באדיבות סרטי יונייטד קינג)

משפט על אורך הסרט:
שעה וארבעים ושבע דקות שבהחלט ממצות את העניין, אולי אפילו טיפה נמרחות בשלב מסוים, אבל לא נרשמים רגעים מתים רבים בסרט שקולע למטרה.