"העיתון": תיק עיתונות

סרטו החדש של סטיבן שפילברג, בכיכובם של מריל סטריפ וטום הנקס יוצא בתקופה מעניינת למדי בארץ ישראל. תקופה בה הכותרת הראשית כבר כמה ימים מספרת אודות מעללי בנו של ראש הממשלה ומשמשת כהשראה לשיח הציבורי וכמקור לעשרות ממים ואינספור בדיחות רשת. תקופה בה העיתון מספר באיחור רב אודות ידיעה שכבר שמעתם, ראיתם ושיתפתם בדיחה, שתיים או עשר באחת מהרשתות החברתיות עליה אתם נמנים. העיתון הפיזי, העשוי נייר, הפך להיות מתנה חינמית לנוסעי הרכבת, למתודלקים בתחנת הדלק או סתם חינמון שמפרסם את האתר על שמו.

בימים בהם הכותרות הראשיות צהובות או משרתות אינטרס כזה או אחר, בהסוואה של שירות עבור הציבור, בימים כאלו טוב לראות את "העיתון" של שפילברג, שמספר סיפור גדול ורחב מסיפורו של עיתון. שפילברג ממצב את העיתון בתור אייקון תרבותי וסמל חברתי עבור ציבור שלם בתקופה טרופה, שבה המשמעות של עיתון ועיתונאי היו שונות ובעלות משקל וכובד רב, שעמד מאחורי כל אות שמרכיבה את המילה שמייצגת את המקצוע ובעצם להיות עיתונאי בימים בהם התחוללה המלחמה בוייטנאם הייתה השפעה עצומה על הלך הרוח הציבורי, כפי שמייצג שפילברג באופן מובהק בסרטו.


(מישהו יכול לגרד לי את המסטיק מהנעל? | באדיבות סרטי יונייטד קינג)

הפתיחה לסרט מעיפה את הצופה עד לשלהי שנות השישים, ללחימה בוייטנאם ולאיש עם מדפסת. הכל נראה סוריאליסטי וגם כאילו נחתך מ"אפוקליפסה עכשיו" או סרט אחר שתיאר באופן מדוקדק את הלחימה בוייטנאם ושפילברג שואב את הצופה אליו מהדקה הראשונה. המשך הסרט לא יהיה דומה ולו במעט לתחילתו, אבל יהיה מרתק לא פחות, כאשר הלחימה עוברת לשדה שונה לגמרי. הלחימה עוברת אל בין דפי העיתון, בין שולחנות הכתיבה של העיתונאים בעיתון ה"וושינגטון פוסט", שאז עוד היה קטן באופן משמעותי מול יריביו ובכלל והלחימה מתמקדת בעיקר בקרב שמתחולל בין העיתונות הכתובה לבין הממשלה, שמנסה לכסות ולטייח את החלטותיה השגויות מהלחימה בווייאטנם.

כן, חופש הפרסום עומד על הפרק והמלחמה עליו מרתקת לא פחות מזו שהתחוללה בשדה הקרב ועליה דובר וסופר רבות באינספור סרטים אחרים. מה גם שאת הסרט מנהיג אחד מהבמאים הגדולים של המאה הקודמת וגם של זו הנוכחית ושני הכוכבים הראשיים של הסרט הם שניים מהשמות הבולטים ביותר בקולנוע בעשורים האחרונים והם נחשבים לשניים מהגדולים ביותר אשר פעילים כיום וזה נראה כי ההצלחה המסחררת של זוכה האוסקר המפתיע משנת 2015, "ספוטלייט" עשתה את שלה גם לשפילברג והוא בהחלט הולך עם הז'אנר הדרמה-עיתונאי בניסיון לגרוף חלק מהקופה אם לא את כולה (מה גם ששפילברג גייס לצוות את אחד ממפיקי "ספוטלייט"; ג'וש סינגר, בתור כותב).


(מה יצא במחצית של המשחק? | באדיבות סרטי יונייטד קינג)

לאחר הפתיחה המבטיחה והקצבית למדי, הסרט מתיר את הספקות ומחזיר את הפוקוס לגיבורים ללא רובה, לגיבורים עם עט ומכונת כתיבה מתקתקת (ומגדיל הנקס לתאר היטב את האופן שבו הוא רוצה שיקלידו מהר, משל מדובר במכונת ירייה, באחת מהסצנות בהמשך). הגיבורים המסקרים, המשפיעים ואלו שחרטו בעבר על דגלם להיות "כלבי השמירה של הדמוקרטיה" והציבור הרחב. הם עיתונאים חוקרים, הם יכופפו חוקים בשביל לספק כותרת טובה ובין אם המניעים שלהם אינם רדיפת צדק נטו, הדרייב שמוביל אותם עדיין זהה ומשיק לרצון לשמור על הציבור ובו בעת לייצר כותרות בומבסטיות, שיעשו הדים בקנה מידה היסטורי.

קיי גרהאם (מריל סטריפ) היא בעלת עיתון ה"וושינגטון פוסט" והיא אישה, אשת החברה הגבוהה. היא לא משדרת ביטחון עצמי גבוה בלא מעט חלקים בסרט, היא לא בטוחה בקו שהיא מנחילה לעתיד העיתון שלה והיא רגע מהנפקת העסק שלה בבורסה, מטעמים של רצון לשמור על הון העיתון ושימורו. האנטיתזה שלה הוא העורך הראשי, בן ברדלי (טום הנקס), גבר נחוש ובטוח בעצמו שלא מהסס ולא בוחל בכלום על מנת לקדם את האינטרסים של העיתון שלו, תוך כדי שמירה על כבוד המקצוע (בז לעיתונות צהובה ורואה בה נחותה בהרבה מידיעה חדשותית אמיתית).


(תסתכלי לי בלבן של העיניים ותגידי לי שלא שמת סוכר! | באדיבות סרטי יונייטד קינג)

המסלול של השניים נמצא לעיתים בדרך להתנגשות, אך הם מסתדרים עקב אופיים המנוגד והרצון המשותף בטובת העיתון והמוניטין שלו. כאשר ביום בהיר נופלים לידם שלל מסמכים של הפנטגון, בעלי אופי סודי בהחלט, אשר חושפים אמיתות שלא יחמיאו לממשל שלהם וזו בלשון המעטה, הם נמצאים בפרשת דרכים מוסרית וחוקית בנוגע ליכולתם ורצונם לפרסם תכנים שבהחלט יפגעו בממשל ובאמינותו מול הציבור. האופי התחקירני והחד של הסרט פשוט מחפה על העובדה כי בסך הכל מדובר בכמעט שעתיים של עיתונאים מתרוצצים אחרי סיפור (ענק ככל שיהיה) והדרמה המרכזית עוסקת ביכולתם ורצונם לפרסם, על אף הכוחות הנגדיים העצומים המופעלים מנגד, שחלקם מושתתים על חברויות ורגשות אישיים עמוקים בין המפרסם למפורסם.

סרטו של שפילברג מציג מאבק קיומי במונחים מקומיים עבור עיתון, שרוצה לשרוד ולגדול, אבל הוא גם מציג מאבק דומה של בעלת העיתון; אישה בעולם גברי, עולם שלא מאמין בה, מקטין ומגמד אותה על אף מעמדה, אישה שנאבקת בכוחות פנימיים על מנת לאזן בין המוסר שלה והרצון לקיים את העסק שלה אל מול אינטרסים וקשרים אישיים. וכן, הסרט הזה מגיע עבור כולנו בשביל להוכיח שפעם התקשורת כתבה בצורה נכונה ורהוטה, סיפרה את האמת הרלוונטית והרכילויות היו אי שם בעמודים האחרונים והזניחים.


(המראה הקשוח שיעזור לך לא לעוף ברוח|באדיבות סרטי יונייטד קינג)

כמו גם ב"ספוטלייט" שהצליח לפני הסרט הנוכחי, גם שפילברג מצליח לזקק את הדרמה האנושית, שמאחוריי הקלעים דרך קאסט משובח, סיפור מרתק ועלילה שרק רצתה להיות מוצגת על המסך הרחב והגדול. כנראה שבסופו של דבר "ספוטלייט" עזר לקדם את הסיפור הנוכחי וגם לגרוע ממנו בו זמנית, אך אין זה מוריד כהוא זה מההנאה בזמן הצפייה בסרט והוא בהחלט יודע להשתמש במיטב המבעים הקולנועיים בשביל להדביק את הצופה למסך דרך דרמה גדולה, בימוי מהוקצע ומשחק משובח.

משפט על הסרט:
שפילברג נשען על סיפור אמיתי ומפרק אותו לגורמים. איך הדלפה של שנות השישים והשבעים לא דמתה בכלל לשלשול האינטרנטי שאנחנו מקבלים כיום ואיך מכונות הדפוס; פאר יצירה מתוחכמת ונפלאה, היו האמצעי להעביר את החדשות אל עבר הקוראים בפינות הרחוב ובכל אשר הם. יש בסרט הזה לא מעט נוסטלגיה ואהבה למקצוע ולעקרונות שהוא ייצג והוא פשוט נהדר.

משפט על הבמאי:
שפילברג לוכד את רוח התקופה, לוכד את שאריות השוביניזם ושתי הדמויות הראשיות שלו מגלמות טייפקאסט מובהק, כאשר אחת מהן מתעגלת ומתמודדת עם המון שדים פנימיים. הוא עושה עבודה נפלאה בייצור הדרמה מתנאים מינימליסטיים ולוכד את תחושות גיבוריו בצורה נפלאה. אחרי "גשר המרגלים" הנהדר והנפילה עם "הע"יג", הוא חוזר להצליח עם טום הנקס פעם נוספת.


(המראה הרך שיאמר לך:"אל תברח" | באדיבות סרטי יונייטד קינג )

משפט על השחקנים:
הופעות מושלמות של הנקס וסטריפ, למקרה שתהיתם. סטריפ בתפקיד מאתגר יותר, בדמות מעורערת למדי והנקס בתפקיד מאצ'ו טיפוסי, עם רוך מסוים. בוב אודנקירק ("סמוך על סול", שלא מרבה להופיע בקולנוע בתפקיד מצוין ואיתו עוד צוות משנה מרשים שכולל את: שרה פולסן, ברוס גרינווד, אליסון ברי, דיוויד קרוס וג'סי פלמונס (AKA Fat Damon).

משפט על אורך הסרט:
כמעט שעתיים שחולפות ביעף, כי ככה צריך לעשות סרטים שנושקים לשעתיים.