"להרוג אייל קדוש": אייל קורא לך

יורגוס לנת'ימוס שוב מקשה את בליעת תכניו על ידי הצופים והוא עושה זאת בסרטו השישי, כאשר הקטע של הקושי לבלוע הופך להיות מוחשי מתמיד בעוד המסך מתמלא במה שנראה כמו ניתוח לב פתוח וכולל לב מפעם, תפרים והיקפים מדממים של בטן פתוחה, באימאג' שיקשה עליכם אפילו לעכל את הקולה שלקחתם עם הפופקורן (לא שהסרטים הללו הם סרטים שמראש תגיעו עם רצון רב לנשנש תוך כדי). מיד לאחר התמונות הטורדניות יתגלה לפני הצופים קולין פארל מזוקן, מבוגר ורציני יותר, נראה קצת כמו מנדי פטינקין בגלגול המבוגר שלו ב-E.R (לא מותיר זכר לאיניגו מונטויה מלבד חיוך ממזרי) והרצינות היא גם זו שהולכת להוביל את פארל ואת הצופים במשך כל הסרט.

זהו סרטו השלישי מתוך שישה, של לנת'ימוס, שבכותרת סרטו מככב שם של חיה. הפעם בתוך שם הסרט מסתתר רמז מסוים בנוגע לתוכן העלילתי. אם תחפשו את האייל שממנו שאב הבמאי היווני את שם הסרט, לא תצליחו למצאו, מה שכן ניתן למצוא הולכים להיות הלבטים של הדמות הראשית בנוגע למה שהיא אמורה לעשות בשביל להביא שקט ונחת לגזרה בה היא מתגוררת. פירוש השם אייל באנגלית הוא משחק מילים, שמשמעות משחק המילים הזה תתברר בשלבים מתקדמים יותר של הסרט ותשליך על כל המשמעויות הנלוות לו.


(עד שנגמר היום הזה, צריך לעלות 1000 מדרגות בשביל ללכת לישון | צילום: יח"צ)

הסצנה הראשונה היא מכוננת, לנת'ימוס משדר לצופים בדיוק היכן הם נמצאים, בניתוח לב פתוח. בלי מעצורים ובלי פילטרים. הוא מתחיל עם מוזיקה עמומה ומסך שחור למשך כמעט חצי דקה, הוא מחכה שתסתכלו אחורה, אל המקרין והמקרן, כדי לראות אם משהו לא בסדר בתמונה ואז בום! לב פועם. אתם עוד כאן? אז ממשיכים. בסיום הסצנה ישנו זוג ידיים מסירות את כפפות המנתח, אימאג' שהולך להיצרב ולהיחקק כחלק מדמותו ואופי דמותו של סטיבן, המגולם על ידי פארל. זוג הידיים הללו הולכות לזכות בשבחים רבים אודות יופיין הטבעי, אבל כאשר הן מגואלות בדם, הן מתווכות דרך כפפות ונזרקות לפח, בשביל לשמור על טהרתן, בדיוק כמו אופיו של סטיבן, הגיבור הראשי של הסרט, שאוחז בתפקיד כמעט אלוהי בחייו, בתור רופא מנתח, אבל את המלאכה המלוכלכת של המוות נוטה לשייך לחברי הצוות, כאשר הלכלוך לא אמור לדבוק בו.

ההיטהרות הזו היא בדיוק מה שמוביל את הסרט, סטיבן הוא רופא מנתח שעולמו מוקף בלובן וסדר מסוים. הוא אדם קורקטי וחייב שהכל יהיה מתוקתק על פי זמנים וסדרים מסוימים - OCD קלאסי. טקס ההיטהרות והניקוי של הכפפות, המגואלות בדם, הוא רק אחד מיני רבים. כאשר הוא חוזר הביתה הוא יושב עם משפחתו כאחד האדם וכאשר עובר עם אשתו (ניקול קידמן הנפלאה) לחדר המיטות, היא צריכה לדמות סוג של גוויה רפויה בשביל שהוא ירים את הקצין הראשי שלו לעמידת דום ועל מנת שיבצע בה את המעללים שעדיף שלא יבוצעו באי אלו ממטופליו השוכבים בחדר הניתוח.


(לא זוכר שהורדתי את הזקן וצימחתי שיער בלונדיני | צילום: יח"צ)

לסטיבן ישנו סוד מסוים. למשך תקופה של מספר חודשים הוא מתראה עם נער בשם מרטין, אשר בבירור אינו קרוב אליו מבחינה משפחתית. הם נפגשים לאחר תום יום העבודה של סטיבן במסעדה ויש ביניהם קשר מסוים שאינו מוסבר בתחילה וכמעט עד לאמצע הסרט. הקשר הביזארי הזה בין סטיבן לבין מרטין הולך ומתגלה בתור סוג של מבחן עצום עבור המשך חייו וקיומו של סטיבן, בעוד מרטין מצליח לחדור אל מתחת לעורו ולפלוש לתוך חיי משפחתו. הרפרנסים התנ"כיים הולכים ונערמים ודמותו של מרטין מתחילה לקבל משמעויות יותר ויותר גדולות, מבחינה מטאפורית וגם בכל הנוגע לתפקידו בחייו של סטיבן.

סטיבן ממשיך להגיב בצורה קורקטית לכל סיטואציה, קשה ככל שתהיה, אשר מונחתת עליו ועל משפחתו. הוא לא רוצה לשבור את השגרה, אבל גם לא רוצה לרסק את התא המשפחתי שלו, ילדיו מגיבים תגובות רובוטיות זהות באופן המעורר פלצות ורחוק מאוד מהנורמה המקובלת למצבים אותם הם חווים ולנת'ימוס ממשיך לערום עוד ועוד אבנים כבדות אל תוך השק הפעור שעל גב גיבור הסרט שלו.


(איפה כולם נעלמו? |צילום: IMDB)

הבמאי היווני בונה את הדרמה לאיטה, כאשר הוא נהנה ממוזיקה חורקנית וטורדנית בשביל המחשת אווירת הבעבוע מתחת לפני השטח. כל הקורקטיזם הולך להיזרק לחירייה והר הגעש הרדום עומד להתפרץ בכל רגע ודרך עבודת בימוי מוקפדת הצופה מגיע לאותם המקומות, מונף מעלה בסערת רגשות. לנת'ימוס עוקב במיקומים מדויקים, במהלך העלילה, אחרי הדמויות הראשיות שלו ממגוון זוויות (מקדימה, מאחורה ואפילו אימאג' נפלא אחד מהגג של הקניון, כלפי מטה אל תוכו) ומעלה את רף הלחץ לרמות גבוהות במיוחד, תוך כדי מעקב אחרי כל אחת ואחת מהדמויות שלו, אשר נקלעות למצבים בוחנים עבורן.

לנת'ימוס משתמש בדמותו של מרטין בתור מפתחת ומובילת עלילה, האלגוריה שלה הולכת ומתבהרת עם הזמן והדרישה השטנית של מרטין מסטיבן רק מחדדת את תפקידו בסרט, דרך יכולותיו ודרך הרצון שלו להשתית את צדקת דרכו בחייו של סטיבן, אשר מנסה לשמש לו בתור דמות אב חסרה, מסיבות שיתגלו בהמשך. הכוחות של מרטין על בני המשפחה עוברים וחוצים את גבולות ההיגיון ונבצרות מכם על מנת למנוע ספויילר בנוגע לתפקידו, אבל אין ספק שלנת'ימוס דורש מהצופים שלו להפעיל לא מעט תאים אפורים, על מנת להתחבר לתכנים של העלילה ולמסרים הסמויים השתולים בה.


(אני לא מסתכל על האשכים שלו, לא מסתכל! | צילום: IMDB)

אין בסרטיו של לנת'ימוס דרך קלה, הוא לא מקל באף שלב של הסרט על הצופה וזו אחת הסיבות בעטיה סרטו התקבל בתגובות מעורבות בפסטיבל קאן. השחקנים שלו לא מגלמים דמויות טבעיות, רוב התכלית שלהן היא העברת מסר, היחבאות מאחורי כותרת ודימוי מסוים והם נראים רובוטיים במרבית השלבים, עד שהאש מתחילה לבעור בהם וכל אחד מחמשת השחקנים המרכזיים עושה עבודה מופלאה בהעברת מסריו הנסתרים של הבמאי היווני המוצלח הזה, שקהל מעריציו ומאמיניו הולך וגדל מסרט לסרט, כאשר הוא ממשיך להגיש יצירות מאתגרות, יוצאות דופן ושנויות במחלוקת.

משפט על הסרט:
יצירה מאתגרת ועוכרת שלווה נוספת מבית היוצר היווני. כנראה שבצפייה ראשונה הקהל יהומם וכנראה שכמו במרבית של סרטיו של הבמאי היווני, בהעמקה בתכניו הקהל ילמד להעריך את המשלים הנלווים לסרט והיצירה תקבל משנה תוקף אמיתי.

משפט על הבמאי:
יורגוס לנת'ימוס היווני, שכבר היה מועמד לאוסקר על התסריט המקורי עם "הלובסטר" המצוין שלו בהחלט ממשיך את דרכו ומעמיד אתגר עצום בפני צופיו בסרט שנוי במחלוקת, אבל מרתק לכל אורכו.


(לך תעשה קפה או שאני קמה אליך! | צילום: IMDB)

משפט על השחקנים:
קולין פארל פורח ומשגשג אצל היווני, גם ב"לובסטר" וגם בסרט הנוכחי. הופעה מחשמלת ולא רק שלו, כי גם של כל הצוות שסביבו. סרט שגם מחזיר המון כבוד לקידמן, מרים במעט את שאריות הקריירה של אלישיה סילברסטון ומבליט את הצעירים והלא מוכרים: רפי קסידי (הבת, קים), סאני סאלג׳יק (הבן, בוב) ומעל כולם, בהופעה הפסיכוטית ביותר: בארי קיוהאן ("71" ו"דאנקרק") בתפקיד מרטין, שפשוט מעביר חלחלה, צמרמורת והמון תחושות ששחקן מוביל אמור להעביר בקהל הצופים.

משפט על אורך הסרט:
אולי אחד מהסרטים הבודדים שמרתקים את הקהל במשך כל השעתיים למסך. שווה כל דקה ולא מאפשר תזוזה ולו לשנייה בגלל העניין הרב שהסרט מייצר.