"מלחמת הכוכבים: אחרוני הג'דיי": ג'ונסון כוכב עליון

זה לא באמת מרגיש כמו שנתיים מאז שובו של הכוח, אבל הן עברו חלפו ביעף. הכוח התעורר ונותר זקוף ומתוח בשביל להחיות את הפרנצ'ייז המצליח על שלל מוצריו לילדים ולילדים שכבר היו אמורים להתבגר. וקצת אחרי שמר אברהמס לקחת את שרביט הבימוי אל ידיו וביצע עבודה טובה וחנפנית למורשתו של לוקאס, עבר לו שרביט הבימוי הלאה, אל ידיים קצת פחות מוכרות וצפויות, אך מוכשרות בהחלט. ידיו של ריאן ג'ונסון ("בריק", "הנוכלים בלום" ו"לופר") המוכשרות קיבלו את הפרויקט בהערצה ובעודו מנסה לשמור על כבוד הסדרה, הוא לומד לקח מקודמו ומעניק לסרט תוויות זיהוי קצת שונות ואפילו מתריסות במידת מה.

כי כאשר טאיקה וואיטיטי עשה זאת ב"ת'ור" האחרון, הוא לא באמת הסתכן באותה מידה כפי שג'ונסון הימר על סרט חדש בסדרת סרטי "מלחמת הכוכבים". למרות שהיקום של "מארוול" כבר התפזר (כמותית בעיקר) מעבר לכל סרטי וסדרות "מלחמת הכוכבים", הוא עשה זאת במהלך בזק של כמה שנים ולא בבישול איטי ומקורי כמו עולמו עתיר הדימיון של ג'ורג' לוקאס ולוקאספילם שלו. ג'ונסון מגלה מעט קווים דומים בבימויו לאלו של הבמאי הניו זילנדי ובהיסט שלו מהקו המקובל של הסרטים הקודמים לו בסדרה. אמנם אצל וואיטיטי הפלטפורמה הקומית כבר הייתה קיימת מהיום הראשון, אבל הוא לקח אותה לקיצוניות משלו וכך גם ג'ונסון, שמחריף את הליין הקומי לכדי כזה שצוחק במודע על היסטוריית "מלחמת הכוכבים".


(שלום. באתי להתרים לאגודת המורדים | באדיבות פורום פילם)

נדמה שעל פי הסרט הנוכחי ליין המחוות העלילתי לא תם והסרט שואב לא מעט אלמנטים מסרט הביניים של הטרילוגייה המקורית - "האימפריה מכה שנית", כאשר הוא שולח את הגיבורה הראשית שלו למסע גילוי ולימוד עצמי על כוכב כמעט שומם, אצל מורה מתבודד, שפעם היה הדבר הכי חם באופנת הג'דיי ומאז הוא מחפש את עצמו ואת הקריירה המוצלחת שלו ובינתיים הלך למות לו רחוק מעין הציבור וכן, האנאלוגיה הזו מתייחסת כמובן לקווים המקבילים בין הקריירה של מארק המיל, שקמה ונופלת על תפקידי לוק סקייווקר על שלל חיקוייו, ללוק עצמו. הסרט לוקח את החניכה למבחן הקשה הראשון שהיא תעבור בתור ג'דה (יתפוס?) ויבדוק איך היא מסתדרת עם אופנת הצד האפל ואם עשוי להתאים לה לוק גותי.

גם כאן הפרוטוגוניסט יאתר את מיקום אויביו וינסה להכחיד אותם ולכו חפשו את המקביל העלילתי של לאנדו קלריסיאן ועיר הכוכבים שלו ואיך אפשר בלי Daddy Issues, כדי לעזור לגיבורה שלנו להרגיש צורך עז בדושבאג מקומי, שחולק איתה קשר טלפתי ואולי לרוץ ולרקוד על עמוד. ג'ונסון מאוד מקפיד על חיבור למקורות, אבל הוא לא מתבייש לתלוש את המקורות הללו בגסות במהלך לא מעט חלקים בסרט, כאשר הוא מערער על תובנות ומוסכמות שהיו לאבני יסוד של סדרת הסרטים המצליחה כל כך וזאת מעבר לעניין הקומי-מתבדח-אובר. אותו ליין קומי והומוריסטי בולט בעיקר בכך שהוא מנסה לנגח אמונות בנוגע לדרכי הג'דיי, עליהם נבנתה הסדרה.


(להיות או לא להיות | באדיבות פורום פילם)

לא רק שג'ונסון שובר את המוסכמות שהושתתו בסדרת הסרטים המקורית, אלא הוא גם קורא תיגר על ההגדרות וההבדלים בין טוב מוחלט לרע מוחלט, יש אצלו לבטים משני הצדדים. מי יפול לצידו של מי ולמה? מה מביא את הגיבורים של הסרט להיות גיבורים? מה דחף את הנבלים של הסרט לדרך הרעה שלהם? יש רגעים מזוקקים שמזכירים את הרגעים בהם באטמן יצר את ג'וקר ולהיפך, כאשר סיפור יצירתו של קיילו רן ייחשף ובעצם יעניק רגעים קטים של אי ודאות בנוגע לזהותו הנוכחית וזהותו העתידית וכמוהו גם לגבי זהותה של ריי.

באחת מהעלילות הצדדיות של הסרט יש אמירה מובהקת לגבי אי היכולת להחליט מי הוא טוב, מי רע ומי פועל כפי שהוא פועל, בעודו מונע מאינטרסים שמשרתים אותו בלבד. הסאבטקסט קופץ מדי פעם ומרים את ראשו, כדי להעניק איזון לגלי הנוסטלגיה, אשר משתלבים באופן מאוזן ומושלם ביחד עם הגלים החדשים ששוטפים את הסרט ואת המעריצים במה שהופך להיות יצירה מעניינת ומאתגרת הרבה יותר מקודמו, אשר הגיח לפני שנתיים והתעסק בעיקר בהענקת הנאה מובטחת לצופים שחיכו יותר מעשור או עשורים בשביל לקבל את תחיית סדרת הסרטים באולמות הקולנוע.


(נחשו איזה צבע ריאן ג'ונסון הכי אוהב | באדיבות פורום פילם)

בין העלילה של ריי ורן ואלו שמעליהם בהירארכיה (לוק וסנוק), ישנו גם המאבק של המורדים במסדר החדש (בהנהגת רן והגנרל האקס) והוא מפצל לעוד שתי עלילות משנה, כאשר פין יוצא בשליחותו של פו, שבעצמו פתאום מאבד את הילת הכוכב הנועז והופך להיות פזיז וקל על ההדק. מה טוב שכל חלקי הפאזל הולכים ומצטרפים לכדי קרב מותח במערכה אחרונה מרשימה וצבעונית במיוחד, בו מתבצעת עבודת ההכנה לחלק האחרון בסדרת הסרטים החדשה, החלק שיצטרך לבצע עוד קפיצת מדרגה נועזת בשביל להתנתק עוד טיפה ממצב מחוותי ולעבור למצב בו הוא יודע לעמוד בעיקר בזכות עצמו במה שיהיה אתגר ענק לבמאי וצוות השחקנים.

משפט על הסרט:
חוויה וויזואלית עשירה, שמכלילה בתוכה ערב רב של אלמנטים שמכבדים את העבר, אך בד בבד פוזלים גם מחוצה לו ומתחילים לצאת החוצה מהנשל הנחשי, בו עטף לוקאס את סדרת סרטיו עד כה.

משפט על הבמאי:
ג'ונסון מטפס בצעדים הולכים וגדלים בין סרט לסרט שלו, אבל הפעם הקפיצה הייתה היסטרית והוא לגמרי הוכיח שהוא יודע כיצד להתמודד עם אתגר עצום, בייחוד לבמאי מסדר הגודל שלו. הוא צולח את הזינוק הענק בהצלחה מרובה ונראה שגם יותיר את החותם המיוחד שלו לעתיד.


(פאק! שכחתי את הגז דלוק | באדיבות פורום פילם)

משפט על השחקנים:
דייזי רידלי כבר לא אלמונית, אבל לא מצליחה להותיר חותם מעניין בסרט הנוכחי. אדם דרייבר דווקא כן ותדמית החנון שלו עושה את דרכה אל עבר הניאגרה. אוסקר אייזק המגוון פשוט נפלא ומולו גם לורה דרן, בסקס אפיל מטורף, למרות שיער הסבתא חסר המודעות שלה. דונל גליסון ואנדי סירקיס טובים בלהיות רעים, בניסיו דל טורו מופלא וג'ון בויגה עדיין מרגיש פרווה ולבסוף, אם הייתה תחילת התנתקות מכוכבי העבר בסרט הקודם, הרי שהיא ממשיכה בסרט הנוכחי.

משפט על אורך הסרט:
אלוהים שישמור אותנו משעתיים וחצי של סרט. על אף שג'ונסון מצליח למלא בחן ובחדווה את מרבית הזמן שהוא הגדיר עבור צופי הקולנוע זה עדיין מתיש, מעייף וכמעט דורש להחזיר את ההפסקות באמצע הסרט.