"גלגל ענק": הרצון לתיאטרון

וודי אלן לא מפסיק לעבוד ממושבו על כסא הבמאי כבר 51 שנים(!!!), מהרגע בו העניק לעולם את הסרט, בו גם כיכב - "מה נשמע טייגר לילי". הוא עושה זאת באדיקות דתית עם הבטחה כמעט קבועה של סרטים מדי שנה. חודש ושבוע לפני הולדת כותב שורות אלו אלן הפיח חיים ביצירה משלו והוליד את "קומדיה סקסית של ליל קיץ" (בכיכובו ובכיכובה של מיה פארו) ומאז ועד היום הוא שומר, במשך 35 שנים, על רצף בלתי פוסק של סרט מדי שנה. יש שיאמרו (ואומרים זאת היום בפה מלא, בכלליות וגם בגלל הסרט הנוכחי) כי הוא מעדיף לשמור על הרצף בכל מחיר, גם במחיר איכות סרטיו ובהחלט הטענה הזו קורמת מדי שנה עוד עור ועוד גידים, כאשר לא מעט יצירות בינוניות וחסרות השראה ומקוריות מתעופפות מבין ידיו של הבמאי-שחקן, שהיה פנומן לפני שנים רבות ועוד מנסה לשמור על מעמדו מדי כמה שנים, כאשר נחה עליו הרוח.

כבר מזה מספר סרטים נראה שוודי אלן מנסה להעניק לנו הצגת תיאטרון, דרך מלודרמה רומנטית משפחתית שהולכת ומסתבכת. זה בוצע נהדר ב"יסמין הכחולה" על ידה של קייט בלאנשט, במן סוג של הומאז׳ ל"חשמלית ושמה תשוקה" וגם בסרטו האחרון, מהשנה שעברה - "קפה סוסייטי", הורגשה חזרתיות על המקריות וחוסר המקריות בהסתבכות תוצרת בית. הסצנה הראשונה ב"גלגל ענק" מרגישה כמו סצנה מהצגת תיאטרון עם דיאלוג תיאטרון ותאורת תיאטרון, שחוזרת על עצמה כמעט בכל אלמנט דרמטי בסרט, בדירה הקטנה בה מתגוררים ג'יני (קייט ווינסלט) והאמפטי (ג'יימס בלושי), אשר משקיפה על הגלגל הענק שליד החוף של קוני איילנד, כאשר ישנה שליטה ברורה של הצבעים כחול ואדום וישנם משחקי תאורה, המוגברת על פני אנשים ברגע שהם במוקד הסצנה ומוחלשת שהמוקד יורד מהם, הובלה. תיאטרלית קלאסית עבור הצופה, מעבר לטקסט הקשוח, שבעיקר מוקרא על ידי קייט ווינסלט לאורך הסצנות (באובר דרמטיות תיאטרלי לא אחת).


(גלגל מאחוריי וכלום לפניי - מי אני ומה שמי? | צילום: Gravier Productions)

ג'סטין טימברלייק פותח את הסרט, כאשר הוא מספר את סיפורם של בני משפחה אחת, שכל דמות מדמויותיה נמצאת בשלב מסוים של הגלגל בחייה. קרוליינה (ג'ונו טמפל) בורחת מקשר מסוכן אל עבר אביה, אשר מפעיל את הגלגל הענק ביריד של קוני איילנד אי שם בשנות החמישים (אלן לא מספר בדיוק איזה שלב בשנות החמישים, אבל נותר לנו לנחש שבתחילתן) ונשוי (לא) באושר לג'יני (ווינסלט), מלצרית כושלת, שנשענת לא פעם ולא פעמיים על הצלחת העבר שלה בתור שחקנית ומתייסרת על אובדן ימי הזוהר, כישלון נישואיה הראשונים וכישלון מרכזי בגידול בנה מהנישואים הראשונים, ששומר מקום חם בליבו להצתות מזדמנות בכל רחבי קוני איילנד.

מתוסבכים? גם אנחנו. מהסלט הזה פורט וודי אלן את הקשרים והניתוקים של גיבוריו, כאשר מעל כולם מנצח טימברלייק בקול ענוג ורווי מלודרמה, בעודו מעיד על עצמו בתור משורר, בעל נפש עדינה וחולשה לנשים במצוקה. בשלב זה הוא גם נכנס אל לב הסיפור ומשפיע על כל אספקט עלילתי ומשם הדרמה מתגלגלת לה עם סיבוכים צפויים למדי ודרך התחמקויות הדדיות של הדמויות זו מזו וזו מגורלה של האחרת, כאשר מעל הכל וברקע של הכל מסתובב לו הגלגל הענק, שמתגלגל באופן מטאפורי ומקרין על טיבן של מערכות היחסים והבגידות של הדמויות זו בזו, כאשר הפתגם "הגנב מגנב פטור" משתקף בפראפרזה על הדמויות הבוגדניות, שאפילו לא כל כך מודעות לאופיין הבוגדני, בעודן מוצאות תירוץ אחר תירוץ בשביל להפוך את מעשיהן ללגיטימיים, עקב הקריסה ההולכת ומתדרדרת בחייהן.


(אז מה... באה לפה הרבה? | צילום: Gravier Productions)

וודי אלן הואשם לא אחת לגבי סרטו הנוכחי, בביקורת מחו"ל בעיקר, על אופיו של הסרט כסוג של מראה עבור צופיו על טיב מערכת יחסיו עם נשותיו. האם ניסה לתת לגיטימציה למעשיו או שמא קיבל השראה מהם? התשובות לאלן, אבל הוא בהחלט הצליח לשמור על עניין במרבית החלקים של הסרט, כאשר המלודרמה מתפרקת לאיטה והמפלס מתאזן לכדי סרט, שהפואנטה בו מתקשה להרים את ראשה במלוא הדרה, מעבר לתסכול של הדמויות בגלגל הענק שהוא חייהן וכל אחת נמצאת בגובה אחר, מבחינת המיקום בו נעצר הגלגל הענק של כל אחת ואחת מהדמויות של הסרט. מעל כל הדמויות, שניכר כאילו הן הראשיות עולה ועולה לה דמותה של ג'יני, המגולמת על ידי ווינסלט, שדמותה מזכירה באובר מלודרמה ויחסה לחיים את דמותה של יסמין הכחולה (שמזכירה את בלאנש דובואה מ"חשמלית").

לג'יני יש הכל ואין לה כלום. בעל אוהב ותומך, שהוא בעצם אלכוהוליסט קפוץ, שמכה אותה ומזלזל בה (חורה לו שביתו עשויה לגמור כמו ג'יני, בתור מלצרית זקנה), בן פירומן, שמעדיף לבלות את זמנו בקולנוע ולהזכיר לה תמיד את הבעל המקורי שאיבדה ועל הדרך את הקריירה שאיבדה ביחד עם הדיכאון על איבוד בעלה הראשון ולקינוח מאהב שמאותת לה שהוא הוא זה שיוציא אותה מהבוץ העמוק, אבל שניהם יודעים היטב את האמת וכל הצופים יודעים לאיזה כיוון יפנה המאהב בהמשך העלילה. הציר בגלגל הענק של הסרט הוא סביב ג'יני והיא בעיקר מסוחררת ממיגרנות, רעשי הפארק ורעשי החיים ועל ווינסלט, הופעתה ויכולתה להחזיק את הסרט, הוא קם ונופל ולעיתים זה לא מספיק, על אף הופעה נפלאה שלה.


(אז מה... באה לפה הרבה? | צילום: Gravier Productions)

משפט על הסרט:
זהו עוד סרט וודי אלני טיפוסי על דיכאון קיומי, אשר בשלבים לא מועטים כמעט ומתפרש כקומדיית מצבים. זהו עוד סימן בדרכו הארוכה של וודי אלן להתקרב לפרישה ללא עצירה ברצף המטורף שייצר לעצמו ועבור הוליווד וצופיה וזהו עוד סרט של וודי אלן שסביר להניח שמרבית הצופים יעדיפו להחמיץ, על אף שהוא לא רע בכלל.

משפט על הבמאי:
וודי אלן מסמן לעצמו V על מטרת העל שלו: כל שנה סרט. הוא יודע היטב בדיוק באילו אלמנטים קולנועיים להשתמש בשביל להמחיש את רוח התקופה, אבל נראה שבשלב מסוים הוא מאבד את הקהל עם טרחנות יתר משמימה, כאשר הטקסטים התיאטרליים גוזלים יותר מדי זמן מסך.

משפט על השחקנים:
קייט ווינסלט מעל כולם עם הופעה "יסמינית" לחלוטין. גם אם היא עשויה לפגום, ברגעים מסוימים, ביכולת של העיניים להישאר פקוחות, היא עדיין לא מותירה מקום להבין מי היא השחקנית הראשית. מאחורי ווינסלט מתמקמים טימברלייק עם הופעה חביבה, ג'ונו טמפל עם הופעה סולידית וג'ים בלושי עם הופעה נהדרת. קפצו להגיד שלום מ"הסופרנוס": טוני סיריקו (לשעבר פולי) וסטיב שריפה (בובי בקלה), אבל ממש רק קפצו להגיד שלום.

משפט על אורך הסרט:
וודי אלן ממש לא מותח את סרטו ונשאר איתו במגבלת השעה והארבעים. עם זאת, ישנם רגעים של דיאלוגים שנדמה שאורכים נצח, אז הכל מתקזז או במקרה הזה - מתארך.


(לכל מי שהתגעגע... | צילום: IMDB)