"טיסה 112": ארנולדרמה

נראה שלא משנה מה ארנולד שוורצנגר יעשה לאחר תום כהונתו ולאחר קריירה ארוכת שנים בתור גוש בטון שרירי מהלך, הוא יזכה בערך לאותה תגובה בכל פעם שהוא מנסה לעשות דרמה ולברוח מהתדמית הישנה. כאשר הוא השתתף בבדיחות הטראש של סטאלון, זה היה בעיקר לחזור לעניינים ולהמשיך להריץ דאחקות מימים ישנים עם עוד כמה זבלוני אקשן שזכו לנחרות בוז שורקות ורמות.

אבל הוא באמת מנסה ובאמת משתדל וזה גם יוצא לו לא רע, אם לומר את האמת. שחקן גדול הוא לא היה ולא יהיה, הוא היה סמל לתקופה ועכשיו, בערוב ימיו, הוא עובד (כמו חברו לתקופה) על שיקום ושיפור קרייריסטי וזה לא נראה רע בכלל, המבקרים והציונים הגלובליים עדיין לא זורמים ולא מאשרים, אבל אלוהים יודע שיש לו מספיק זמן, כסף וסבלנות לעבוד על זה ולהשתפר.


(מעניין אם "לופה" ייקחו מזה רעיון לקונספט חדש של אלבום|קרדיט:יוני� �טד קינג)

הסרט מציג שני סיפורים על קו התנגשות חזיתי, על אב המאבד את משפחתו בתאונת מטוסים מחרידה ומנסה להמשיך את חייו, אל מול האחראי לתאונה, מעמדת בקרת הטיסה, שמתקשה להמשיך את חייו במידה לא פחותה. הוא אומנם בעל משפחה, אבל רוח רפאים מהלכת, שסוחב על גבו טונות על גבי טונות של רגשות אשם.

השניים חווים קשיים שונים, אבל חייהם לעולם לא יוכלו לחזור לסדרם ובעוד השניים חיים על מסלולים מקבילים שלא נפגשים, הצופה עוקב איתם ואחריהם כיצד כל אחד מתמודד עם הכאב והסבל שלו באופן פרטי, עד (אם בכלל, זאת תגלו בצפייה בסרט) שמסלוליי חייהם ייפגשו וישברו את הקווים המקבילים.


(שנייה מכוון את הטיסה שלך, מכין קפה ובא | קרדיט: IMDB)

סרט עצוב, מרגש ונוגע ללב עם הופעה טובה של שוורצנגר, שדי סוחב את הסרט לבד על גבו ללא שותפים מוכרים מדי (מלבד מגי גרייס בתפקיד משנה זניח למדי). אל תיטעו ואל תתנו לציונים המפוזרים ברשת להטעות ולבלבל אתכם, כיוון שמדובר פשוט בסרט טוב, שעשוי היטב ונוגע ללב. ללא שומנים מיותרים מבחינת זמן ועלילה, קולע למטרה וישירות ללבבות הצופים.

משפט על הסרט:
"מגי" בכיכובו "זכה" ליחס וציונים די דומים והוא היה דרמת אימה. הפעם מדובר בדרמה נטו. בכאב של אדם שקשה לחשוב על דרך בה האמירה של הסרט תהרוס ואכן הסרט מעביר את תחושות התסכול היטב, חודר ללב ונשאר עוד קצת אחרי סופו. עושה את העבודה ומרגש.

משפט על הבמאי:
אליוט לסטר, לו זהו סרטו החמישי, מצליח לקלוע היטב בבחינת הרגש ובונה שני עולמות מקבילים של אנשים מיוסרים בייסורי החיים שלאחר המוות של אחרים, כל אחד מצידו שלו. הצלבה נכונה ומדודה בין שני הגיבורים ובעיקר צעדים מלווים לדרמה, מבחינת בימוי, בצורה מדודה ומדויקת.


(מסמנת V, ראו אותי בסרט | קרדיט: IMDB)

משפט על השחקנים:
שוורצנגר חייב לקבל קצת חיזוקים, בטח ובטח שהוא מנסה לשבור את הקו הרדוד של סרטי האקשן שמוציאים אותו פתטי למדי. זה יכול להיות הרגל טוב לייצר דרמה מדי שנתיים ומי יודע, אולי עד גיל 80 הוא יהפוך למוערך בתחום. סקוט מק'ניירי ("באטמן נגד סופרמן", "12 שנים של עבדות" ו"ארגו") מככב בתפקיד נהדר ומגי גרייס (הבת החטופה התמידית של ליאם ניסן) מגרדת הופעה פצפונת לפילמוגרפיה שלה.

משפט על אורך הסרט:
שעה וחצי נקייה מאובר דרמה וטיולים מסביב לעלילה ושאר בשר מיותר. ככה אנחנו אוהבים את הדרמה שלנו. קולעת לעניין וממוקדת.