"קוקו": קוקו ג'אמבו

לא מעט ביקורות קולנועיות מתחילות עם טראמפ. הסרט הזה לא הולך להיות כוס התה של הנשיא האמריקאי, שאוהב להשמיץ את השכנים ממקסיקו, כיוון שה"פיקסאר" החדש הולך להרחיב לכולנו את כל מה שידענו (ובעיקר לא ידענו) על "יום המתים", החג המקסיקני הייחודי שבעיקר מעביר צמרמורת במי שצופה במקטעים ממנו מהצד. הקריפיות מקבלת מימד משני בסרט הנוכחי, כיוון שמה שמשתלט עליו הוא ריבוי צבעים וצלילים, דמויות משעשעות ובעיקר המון המון כיף טהור, בדיוק כפי שיודעים לעשות באולפנים של "פיקסאר".

זו ההזדמנות המושלמת לפגוש תרבויות שמעולם לא הכרתם, הזדמנות להיכנס לעולם שלא באמת אפשר לפגוש ופיקסאר יודעים בדיוק לברוא עולם מלא ברפרנסים תרבותיים ובכלל לברוא עולם שלם שמתנתק מעולם החיים הרגיל. זה נראה כמו משהו שטים ברטון היה רוצה לביים ולהגיש לצופים הבוגרים יותר, אבל "קוקו" עדיין נמצא תחת החותמות המחייבות של" דיסני" ו"פיקסאר" ועל כן אין לפקפק בכוונות שלו ובקהל היעד הייעודי שלו. קהל יעד צעיר וכמובן המלווים שלו הם אלו שהולכים להנות במהלך התקופה הקרובה מהמצויר הנפלא החדש של "דיסני" ו"פיקסאר".


(זה אני שמנגן ושר לך ארנסטו | באדיבות פורום פילם)

מיגל הצעיר מספר בתחילת הסרט על היסטוריה עתיקת יומין של משפחתו, דרך אימאג'ים נהדרים בצורת בגדים על חבלי כביסה, ההיסטוריה מספרת על ראש משפחה שנטש את אשתו וביתו בעבור המוזיקה ואיך האמא שרדה בלעדיו והפכה לבעלת עסק לנעליים ומשם גלגלה את העסק לדורות הבאים. מאז אותה הנטישה, המשפחה אטמה את אוזניה למוזיקה עד ש...עד שמיגל נולד וגילה כי המוזיקה מפעמת בו בטירוף והדמות הנערצת ביותר עליו היא דמותו של הזמר המקסיקני המפורסם ביותר - ארנסטו דה לה קרוז (אותו מדבב השחקן שמופיע כמעט בכל סרט אמריקאי עם דוברי ספרדית - בנג'מין בראט).

למיגל אין הרבה אנשים שמעוניינים לשמוע את סיפוריו ובייחוד את חיבתו העזה לגיטרות ולמוזיקה ככלל ולכן את מה שיש לו לחלוק הוא חולק עם הסבתא רבא - קוקו, בתו של הנגן הנוטש וזקנה סנילית במציאות היום יומית, שלא באמת יודעת מה הולך סביבה. חבר נוסף שחולק עם מיגל את דרכו וסודותיו הוא דנטה הכלב. דמות מצחיקה וחביבה בפני עצמה, שאי אפשר שלא לאהוב (בסגנון של "היי היי" של "מואנה"). מיגל מסתיר ממשפחתו את עצם חיבתו לגיטרה ומוזיקה ומתכנן לעלות לבמה ב"יום המתים", עד שהפתעה על טבעית זורקת אותו לעולם המתים.


(המוזיקה תתפוס אתכם מהרגע הראשון | צילום עצמי)

בעולם המתים הוא עתיד לפגוש את משפחתו המתה, בצורה הכי נגישה שיכולה להיות לילדים ולהוריהם, כאשר הסרט שומר על הומור קליל, מוזיקה נפלאה ויצירתיות אין קץ, דרך צבעים עשירים ועלילה שמשלבת הומור בתוך מנהגי עם מקסיקנים. הפולחן לקרובי משפחה מתים, השימוש בעלי כותרת של פרח ציפורן החתול, אשר משמשים כשביל עבור המתים לבקר בעולם החיים. כל אלו ועוד מעטרים את העלילה בפולקלור, מעבר לקלילות הקומית שמלווה את הסרט לכל אורכו ורוחבו וכמובן המוזיקה הנהדרת שצועדת לכל אורך שביל עלי הכותרת הכתומים.

למרות שנראה על פי ההתחלה כאילו הסיפור הולך להיות בעל סוף צפוי, כאשר זהותו של הנגן תתבהר על פי הסימנים המנחים, הסרט לוקח טוויסט קליל ומוסיף מתח אל קלחת האירועים וגם זורק קצת שבבי עץ בצורת התעוררות מציאותית לאלו שמעזים לחלום על דרך סלולה למעלה בדרך קלילה וללא מחיר להצלחה ועל הצורות הפחות זוהרות להשגתה.


(פגעת בו? | באדיבות פורום פילם)

משפט על הסרט:
רוכב על הייפ מטורף מארצות הברית ועל ציון כמעט לא הגיוני ב-IMDB, מגיע "קוקו" בשביל לחרוך גם את האולמות המקומיים בדרך לסדרת הצלחות נוספת ולמרות שחסר לו אלמנט הריגוש, רק תנסו שלא להתאהב בו.

משפט על הבמאי:
לי אונקריץ' ואדריאן מולינה נותנים הצצה לכמה סוגים של קהלים, בשביל להתחבר לתרבות שונה מזו המוכרת להם ועל הדרך מייצרים שילוב מנצח בין עולם החיים למתים, מבלי להדיר את רגלי הילדים מהקולנוע.

משפט על השחקנים:
גאל גרסיה ברנאל ובנג'מין בראט כמעט כרגיל מככבים בסרט אמריקאי דובר ספרית, כאמור ואיתם קולו המתקתק של אנת'וני גונזאלס ששובה, רק עקב משמע קולו.

משפט על אורך הסרט:
שעה וחמישים שעוברות בקלילות ובמהירות, אין רגע מרוח או רגע דל בסרט, מרתק ומלהיב מהדקה הראשונה ועד הדקה האחרונה.