"קרב המינים": קרב מיותר

על רקע סערת הטרדות מיניות גם במדינה הדמוקרטית ביותר בעולם ארה"ב, וגם אצלנו בישראל הקטנה, עלה לאקרנים סרט עם מסר חשוב. הבעיה היא שמעבר לכך, לא תמצאו בסרט הזה כלום.

אמה סטון וסטיב קארל מככבים ב"קרב המינים" הסרט החדש של זוג הבמאים ג'ונתן דייטון וולארי פאריס. אם ציפיתם לשחזור הצלחתם מהסרט "מיס סאנשיין הקטנה", צר לי לאכזב אתכם.

הסרט ההוליוודי מספר את סיפורם האמיתי של בילי ג'ין קינג (אמה סטון), טניסאית גדולה שזכתה ב-12 תארי גראנד סלאם ובובי ריגס (סטיב קארל) אלוף עולם לשעבר, כשהשניים נפגשים לקרב היסטורי שקיבל חשיפה והפך להיות לאחד מאירועי הספורט הנצפים ביותר בכל הזמנים.


(לסבית בארון וחזיר שוביניסט נפגשים על הדשא. נשמע כמו התחלה של בדיחה | צילום: יח"צ)

עלילת סיפור המסגרת מתרחשת בשנות ה-70, שנים בהן השיח הפמיניסטי כבר היה על השולחן אבל לא במידה מספקת. בילי ג'ין בסך הכל רצתה לשחק טניס אבל החיים הובילו אותה לכך שהיא הפכה להיות היוזמת מאחורי טורניר טניס נשים, מה שהצית את השיח בדבר שיוויון כלכלי בין נשים וגברים בעולם הטניס.

לאחר שהיא מגלה כי גברים מקבלים יותר כסף בטורניר הטניס, בילי ג'ין מחליטה לפרוש מאיגוד הטניס האמריקאי ודוחפת להקמת איגוד מקצועי לטניס נשים בעזרתה של גלדיס הלדמן, אשר אותה מגלמת שרה סילברמן הנהדרת.

במעגל הפנימי אנו מתוועדים לחייה הפרטיים של בילי ג'ין שעד לרגע בו קיבלה חשיפה והפכה להיות מייצגת נשים בכל העולם לשיווין מגדרי, היא נהלה אורח חיים די פשוט עם בעלה לורנס. הכל השתנה כשהיא פגשה לראשונה בספרית אשר סוחפת אותה לרומן בין הסדינים.


(שנה אחרי "לה לה נד" אמה סטון רוקדת על מגרשי טניס | צילום: יח"צ)

בשנה שעברה ראינו את אמה סטון מפזזת בלוס אנג'לס עם ריאן גוסלינג בצורה הכי נשית שיש בסיפור אהבה מרגש בסרט "לה לה לנד". כשרון המשחק שלה הביא אותה לגלם שחקנית טניס תחרותית, לא נשית כלל אשר מתוודעת לעובדה שהיא לסבית בארון בשנים בהן להיות גיי בארצות הברית היה רחוק מלהיות אפשרי לאישה במעמד כמו שלה.

את הסיפור הפנימי משלים מן הצד השני וההפוך לחלוטין באופן חצי קומי סטיב קארל אשר מעניק צבעוניות לדמות שהייתה בובי ריגס. הוא מוצא עצמו משועמם וכמהה לתשומת לב בגיל 55 כשהוא בוחר להתעמת עם בילי ג'ין ולייצג את השמרנים המוחצנים שלא יכולים לקבל את מקומה של האישה מחוץ למטבח וכל זאת בזמן שהוא מנסה להציל את נישואיו.


(סטיב קארל באחת התפקידים היותר צבעוניים ומהנים שהיו על המסך השנה | צילום: יח"צ)

במאה ה-19 חי פוליטיקאי בשם ג'ונתן דייטון. הוא היה חבר בבית הנבחרים ואחד האנשים הצעירים שחתמו על חוקת ארה"ב. האמת שאין קשר משפחתי בינו לג'ונתן דייטון הבמאי של הסרט אבל אולי זה משהו שטבוע בשמם. שניהם עוסקים בסוג מסוים של חופש. דייטון הפוליטיקאי הואשם בבגידה כשניסה להקים מדינה עצמאית ודייטון שלנו בחר לספר סיפור אשר טומן בחובו חופש נשי שארה"ב לא ידעה מעולם.

מעבר למסר שהסרט מעביר כי לנשים מגיע שיויון מגדרי במגרשי הטניס אבל גם זכויות שוות מחוץ לדשא, משהו הולך לאיבוד. שחקנים טובים יש, סיפור טוב יש. אז מה בכל זאת השתבש?

לטעמי יש יותר מידי מעברים לא ברורים בסרט שמתחמקים מרגעים רגשיים וקפיצות עמומות אשר עושות עוול לדמויות המשנה. בעלה של בילי ג'ין והמאהבת שלה מרילין, שני אנשים שעזרו לעצב את דמותה והיו עזר כנגדה לאורך מלחמתה באפליה נגד נשים וגילויה כי היא לסבית לא מקבלים את הרגעים החשובים והעמוקים בסיפור. נדמה כי היה ניסיון לספר את סיפורה של בילי ג'ין ועל הדרך להזכיר את קרב המינים רק מנקודת מבטה מבלי לתת מקום לנוף שהוא לא פחות חשוב ומעצב את מרכז הסיפור.

באיזשהו מקום עדיף לצפות בסרט דוקומנטרי אודות קרב המינים ואודות המשמעות ההיסטורית שלו כי בסרט הוא לא בא לידי ביטוי כלל.


(עוד דוגמה לסרט עם שחקנים טובים ופוטנציאל שלא מומש | צילום: יח"צ)

שלא תטעו, מדובר בסרט מהנה, קליל ולפעמים מצחיק אבל לא מעבר וחבל כי נושא הסרט חשוב מידי על מנת להעבירו מתחת לראדר. אומנם סטיב קארל ואמה סטון מגלמים לתפארת שתי קצוות של הקשת החברתית. היא אישה תחרותית שחשוב לה לקדם את השיח הפמיניסטי והוא חזיר שוביניסט שרק רוצה לקבל רייטינג, כסף ודרך להפיג את שעמום חייו הכושלים מאז שהוא פרש מטניס מקצועי.

הסיפור של הטניס האמריקאי משולב בסיפורה של בילי ג'ין אשר ניסתה במשך כל הקריירה שלה להראות שטניס נשים זה לא משהו שנמצא רק במגרשי הקאנטרי הקלאב. חייבים לזכור שבתקופה בה מתרחש הסיפור שלנו, נשים שרפו חזיות על הזכות לשיווין ולא על הזכות להתחתן עם אותו מין. נדמה כי לא צלח הניסיון להתמקד בחייה של בילי ג'ין מאספקט קידום הנשים, אלא דווקא היותה לסבית. זה מה שנקרא סרט כמעט. הוא נוגע בדברים החשובים אבל כמעט, בצורה רחוקה ולא מספיק קרובה ומרגשת. כל הרגעים הדרמטיים מתרחשים מעל לפני השטח כאילו מספרים לנו סיפור שאנחנו כבר מכירים. זה קשה לספר סיפור היסטורי שסופו ידוע מראש, אבל זה נעשה בעבר ולא מעט כש"סאלי: הנס על ההדסון" הוא רק דוגמה אחת מיני רבים לעיבוד קולנועי של סיפור אמיתי בעל סוף ידוע מראש אך כזה שנעשה בצורה מצוינת.

דווקא השנה נדמה שהאקדמיה תשמח להעניק לסרט פמיניסטי פרס אוסקר מהקטגוריות החשובות, במיוחד לאור העובדה שרוב הוליווד עדיין מתקשה לקבל את הנשיאות של טראמפ המצטייר כחזיר שוביניסטי בעצמו ממש כמו בובי ריגס שחי על רייטינג. אבל "קרב המינים" רחוק מלהיות סרט אוסקר.

הדרך היחידה בה אמה סטון תקבל אוסקר השנה זה רק אם מישהו ימחל על נפשה ויעשה לה תיקון לעוול שנעשה לה בטקס הקודם בו חל בלבול בהכרזת הסרט הטוב ביותר ולרגע היא חשבה ש"לה לה לנד" קיבל את הפרס החשוב.