"רצח באוריינט אקספרס": רכבת לילה לזבביר

כבר מזמן נאמר שלהוליווד אין הרבה מה להציע בימים כתיקונם מלבד סרטי הקומיקס, הנושאים עמם קאסטים כבדי משקל, מבחינת כוכבים ומתחילים להשיל את העומקים והרצינות, בהם התאפיינו שלישיית סרטי באטמן של נולאן. גם אם "הנוקמים" ובאטמן מול סופרמן עוד ניסו לדבר אל הקהל ברומם של נושאים רציניים, הגיע זה עתה האל הנורדי - ת'ור וטרף את הקלפים עם קומדיה משובחת במסווה סרט קומיקס. במקרה או שלא, את הסרט הראשון והרציני יותר בסדרת סרטי ת'ור ביים הבמאי והכוכב הראשי של הסרט הנוכחי: קנת' בראנה.

שמו של בראנה היה שם נרדף לקלילות שייקספירית ואיכות בריטית, אבל העשורים האחרונים הוכיחו שלא עוד והשחקן/במאי מצא את עצמו מחפש את דרכו עם יצירות שלא צלחו או התעכלו היטב בגרונות הצופים ההוליוודיים. הוא חידש את "משחקי בילוש", הגה את "ת'ור" הראשון חירב עולמות עם "ג'ק ראיין" השני ולבסוף קפצה לה "סינדרלה" בשביל להשלים רצף חסר חוט מקשר אמיתי בין כל הסרטים, אותם ביים בראנה. קריירת המשחק שלו קיבלה שוק חשמלי ורועש במיוחד, בעזרת תפקיד קטן ב"דנקרק" של נולאן, אבל מעבר לכך הוא נע על הקו שבין מדשדש לבין צולע.


(בבקשה תפסיק לצלם את הסרט, זה לא חוקי | באדיבות פורום פילם)

בשנת 1934 פירסמה אגאת'ה כריסטי את הקלאסיקה הבלשית המותחת "רצח באוריינט אקספרס", אחד הספרים המפורסמים בז'אנר ובוודאי זה המפורסם ביותר של הסופרת. ארבעים שנים לאחר מכן תרגם סידני לומט את ספרה לכדי סרט, בעיבוד קולנועי שהתקבל עם המון אהבה, ביקורות חיוביות, מועמדויות זניחות לפסלון המוזהב ואוסקר לאינגריד ברגמן על תפקיד המשנה שלה בסרט. הסרט ההוא הכיל לא מעט כישרון ושמות מפוצצים בקאסט מלבד ברגמן, כיכבו גם אלברט פיני, לורן באקול, ונסה רדגרייב ושון קונרי והסרט היה נפלא. משנת 74' עוד ניסו לשחזר את הצלחתו של לומט, ללא הצלחה.

עוד גיחה של ארבעים ומשהו שנים קדימה, מאותו עיבוד קולנועי של לומט (ארבעים ושלוש שנים במספר, ליתר דיוק) והגענו לשנת 2017 ולבראנה השאפתן שאסף אנסמבל שחקנים מרשים לא פחות, בראשם... הוא עצמו בתפקיד הבלש הרקול פוארו. יש לא מעט שאלות שאפשר לשאול לאחר הדקות הראשונות בהן צופים בסרט - למה בראנה ליהק את עצמו לגלם את הגיבור הראשי בסרט אותו הוא מביים? מה עבר לו בראש שהוא חשב על השפם של פוארו וכמה זמן מסך הוא חשב שהשפם יגנוב מהשעמומון שלו? למה לעזאזל הוא חשב שסתם קיר יוכל להחליף את אחד האייקונים היהודיים הגדולים ביותר: הכותל המערבי? והכי חשוב - כמה רלוונטית עלילת הסיפור הקלאסי והעיבוד הנוכחי של אותה עלילה לתקופה הנוכחית?


(ברור שהספר יותר טוב, עזר לי להתעורר מהסרט | באדיבות פורום פילם)

סצנת הפתיחה מבליטה את תכונותיו הדייקניות, קפדניות ובעיקר בלשיות של פוארו בירושלים, כאשר הוא נדרש לפענח תעלומה שעשויה לחולל מלחמת דתות עקובה מדם בירושלים של שלהי שנות השלושים. את המשך העלילה יעביר פוארו בתוך רכבת האוריינט אקספרס, בעודו מנסה לפענח את תעלומת הרצח שהמציאות זורקת בפניו, קצת אחרי שניסה לצאת לחופשה אישית ונטולת לחצים. מפולת שלגים עוצרת את נסיעת הרכבת ועד הגעת כוחות החילוץ מתנהל מירוץ נגד הזמן בשביל להספיק לתת לפוארו את ההזדמנות לפענח את הפשע והרצח טרם יגיעו השוטרים וייקחו את החקירה על גבם.

פוארו, ממש כמו הבמאי שמביים את עצמו בתפקידו, ממש לא ניחן בעודף צניעות ומעיד על עצמו בתור הבלש הטוב בעולם (ועל הדרך ננחש שאולי בראנה מחשיב את עצמו בקטגוריות בהן הוא משתתף בסרט). כישלון אינו אפשרות, מפלה לא באה בחשבון והוא עורך ניתוח מדויק של נתונים בשביל לתת תוצאה הגיונית, אבל הוא נתקל בלא מעט מחסומים, אשר סוטים מהנורמות ודפוסי ההיגיון המוכרים והלוגיים, אותם מכיר ואיתם עובד פוארו. מעבר לכך שפוארו הוא דמות אובר-מגוחכת לתקופה הנוכחית ובכלל, קשה שלא לתהות על העיתוי הנוכחי, במסגרתו פורסם הסרט ולאיזה קהל יעד הוא בעצם פונה?


(זה השפם מנשק את ידך | באדיבות פורום פילם)

המתרפקים על העבר בוודאי יעדיפו בכל יום נתון את גרסתו של לומט, המבוגרים יותר יספרו שאין כמו הספר המקורי ואילו הקשישים שירצו להביע עמדתם על הסרטים או הספר כבר כנראה מזמן קבורים ואינם מסוגלים להגיב. סרט בחלל סגור עם אינספור חשודים צריך לקבל קצת יותר מאווירה, צילומי חוץ ופנים, הוא גם צריך עומק אמיתי לדמויות והצגתן דרך תצוגות משחק סוחפות יותר ובימוי עם חזון ומעוף, כזה שישמור את הצופה עירני, על אף אופן הביצוע המרדים והמשמים. פוארו הוא הכוכב, השאר מקבלים פירורים ולא הזדמנות להתבלט וכך גם מרבית תצוגות המשחק נראות - מאולצות. בשביל ניצבים עם תפקידים קטנים יכול היה בראנה להסתפק בניצבים אמיתיים, שמקבלים משכורת פחותה.

מעבר למשחק הבינוני, ישנו גם הקצב הדלוח, שממש לא תואם את הצרכים של צופים מדור ה-Y ומעלה. שרלוק הולמס וגרסאותיו הקצביות, הן בקולנוע והן בטלוויזיה מעניקות ערך מוסף לעלילה הבלשית. הדיבור הקצבי, החלק והעוקצני, תוספת האקשן ואפילו התיבול של האלימות הוא בבחינת נוסחא מנצחת ועדכנית בכל הנוגע לסיפור סיפורי בלשים דרך העיניים של הדור הנוכחי. הצילום והעיצוב הסביבתי והפנימי בהחלט מרשימים, אבל נראה שהרכבת הזו דוהרת על המסילה המובילה בעיקר לאכזבה ושכחה.


(קח ג'וש, זה התפקיד הקצרצר הבא שלך | באדיבות פורום פילם)

משפט על הסרט:
בעידן בו חקירות רצח בלשיות ועלילות דומות הפכו לנחלתן של לא מעט סדרות וגם מהוות נתח ניכר ללא מעט סרטים (חסרי מעוף ומקוריות), כמה מאכזב שאת אחד מסיפורי הבלשות המפורסמים אי אפשר להקים לתחייה, הוא אינו רלוונטי ונושא החקירה המרכזי הוא בעיקר לשם מה ייצרו את הסרט הזה?

משפט על הבמאי:
בראנה במאי, בראנה שחקן, בראנה שחקן ראשי בסרט שבראנה מביים ובראנה עם שפם שעדיף לשכוח שאי פעם התקיים. הבראנה עשה את שלו, הבראנה צריך ללכת.


(לא מזהים ללא חרב אור? | באדיבות פורום פילם)

משפט על השחקנים:
ג'וני דפ טייק 2,236 - אקשן! תמשיך לנסות חביבי, למרות שהפעם אין איפור מוגזם, מבטא ביזאר ורק שפמפם צנוע מעטר את פניו. תפקיד קצרצר, אבל לא רע ולא טוב. ג'וש גאד, מישל פייפר, וויליאם דפו, פנלופה קרוז, ג'ודי דנץ' ודייזי ריילי ("מלחמת הכוכבים") מופיעים ומפתיעים בכמה מעט אפשר לעשות בכה מעט זמן מסך שמוקצב לכל אחד מהם.

משפט על אורך הסרט:
כמעט שעתיים שמרביתן טרחנות גרידא. הסרט איננו המקור ולא מצליח לרתק או לחדש ומהנקודה הזו בדיוק מתחילה נהירת מוחות של קהל הצופים, קרי: שעמום.