"פאטי קייקס": לא בלעה את אמינם

האמת שמתאהבים ב"פאטי קייקס" כבר משלב הטריילר ובקולנוע "לב" הוא פומפם ללא הפסקה בחודשיים האחרונים. המחשבה הראשונה, השנייה והשלישית היא על גרסה נשית ושמנה ל"8 מייל" והאמת שחלק נכבד מהסרט שואב השפעות ישירות מאותו סרט ראפרים מפורסם בכיכובו (ועל חייו?) של אמינם, בתפקיד בי-ראביט (עצמו?), שהוליד את הלהיט "lose yourself", הזיז הרבה ידיים באוויר וזכה באותה השנה בפרס האוסקר לפס הקול הטוב ביותר.

אז אמינם היא לא וגם לא מייגן טריינור, אבל היא עונה על הקריטריונים הראשוניים שהוצבו באותו "8 מייל" מפורסם וסובלת מאותן הבעיות שכל ראפר מתחיל סובל מהם: בעיות כלכליות, מחסור רציני בדמות אב וגם דמות האם שמסתובבת לה בין הבית לבין הפאב, בו היא מברמנת, שותה בשביל לשכוח ועל חשבון מזיגות חינמיות של הבת וממש לא תורמת מבחינה כספית והן מבחינה אימהית תומכת. תוסיפו סבתא על כסא גלגלים, בולעת גלולות משככי כאבים ובעלת פה מטונף כבר מטים את מאזן האימה לטובת פאטי ואפשר לצאת לדרך.


(הרכב הראפ המוזר ביותר ever | צילום: IMDB)

אה... בשביל להוסיף עוד קצת לדפיציט שהיא נמצאת בו מלכתחילה, "דמבו" הוא שם החיבה שלה ברחוב. כלומר, היא לא מחבבת אותו, אבל אלו אשר נמצאים סביבה כן. איך אפשר לייצר מזה להיטים וורבאליים מעולם ההיפ-הופ? כנראה כאשר נוגעים ב-Rock Bottom ומתפלשים בבוץ של החיים עוזר. התנאים המקדימים מייצרים הרבה חומר לתסכולים, שאפשר להקיא לכדי מילים של זעם כנגד הסביבה, העולם והרצון להוציא החוצה את השנאה העצמית והסביבתית הוא חזק יותר מהכל. תוסיפו כישרון במשקל האישה ותקבלו נוסחה מנצחת לכוכבת מיקרופון.

בדיוק שחשבתם שזה באמת הולך להיות אמינם מוגדל, בשידור חוזר, קיבלתם את החברים, בני מיעוטים ודחויים חברתית ברמה שאיננה פחותה מזו של פאטי. ג'אריש, החבר הטוב ביותר של פאטי וקליל המשקל בצמד Thick-N-Thin. ג'אריש פחות מוכשר מפאטי, אבל אחראי על חיבור למיינסטרים, הרמת המורל, מצב הרוח ועל ניסיונות לארגן הקלטות והופעות. באסטרד הוא משהו שונה לגמרי, אפרו-אמריקאי שקורא לעצמו "אנטיכרייסט" ; והמוזיקה שלו היא בדיוק האנטיתזה למיינסטרים של ג'אריש, נשמעת כמו הקלטת דמו בשערי הגיהנום והוא אכן מתגורר צמוד לבית קברות במקום שנקרא "פי השאול". לא מרבה בדיבור, אבל נותן עבודות מיקס נהדרות.


(אתה... לא את... | צילום: IMDB)

תקרת הזכוכית של פאטי כבר הונמכה לפני שנים מספר, הפריצה בתור מוזיקאית מתחילה פחות קשה מאשר בעבר, אבל בשביל לגעת באותה תקרה היא צריכה עדיין קצת קשרים ובעיקר כסף וגם לדלג על הקטע שבו אנשים שופטים אותה לפי המראה. ואת הכסף היא גם צריכה בשביל לשלם חשבונות ועבור מצבה הרפואי של סבתה, הסובלת מאלצהיימר. כל זאת כאשר אמה מתבוססת ברחמים עצמיים על קריירה שיכלה הייתה להיות לה בעברה הרחוק ומתחזקת יחסים קרובים עם הבקבוק והמיקרופון של הקריוקי, בפאב בו פאטי עובדת.

דניאל מקדונלנד באחת ההופעות המרעננות שנראו לאחרונה בסרט, שבקלות יקבל את אהוב הקהל, אבל בהחלט סובל מלא מעט אלמנטים מיחזוריים. האינסטיקנטים הראשונים ישימו את הסרט בקטגוריה של גדולים, אבל עם הימשכו ועם הרבה חלקים ממנו, אפשר להבין שהוא נעדר ייחודיות ומקוריות אמיתית והוא עובד בעיקר על רגשות, הופעה ענקית של הכוכבת הראשית שלו ועל פאקינג ביטים נפלאים שיוציאו אתכם מאולם הקולנוע היישר אל youtube בשביל לשמוע את השיר המרכזי ב-Repeat ולא להפסיק לפזם P.B.N.J.......P.P.B.N.J כל הדרך אל האוטו.


(השיר שלא תפסיקו לזמזם ביציאה מהקולנוע | youtube)

יש לא מעט ירידות וביקורת על עולם הראפ/היפ-הופ והגדולה בהן היא דמותו של האליל של פאטי - או.זי (נחשו למי יש עוד "זי" בסוף והוא אמיתי), שמייצר קליפים בוטים, עטופים בצבע ירוק כהה ובעלי עדות עצמית לאלוהות וסנדקות ויש משהו נפלא ומקסים, שדווקא מי שבוחר להרים את פאטי מהחלומות על סנדקות של או.זי הנשגב והאלוהי הוא דווקא הטיפוס, המעיד על עצמו כמשיח השקר ואויבו של שליח האלוהים. בסצנה חקוקה מאוד ומרמזת על העתיד הוא מזהיר את פאטי כי אל לה להקשיב לנביאי שקר, בעוד הוא הופך להיות סוג של נביא וגואל עבורה.

גם אם לא תימנעו מתיוג הסרט בתור משהו שנראה כמו דרמה ביוגרפית, יגיעו חברי המשנה של הצוות ויקלילו את האווירה ויבטלו את החיבור הבלתי שביר של הריאליזם. בין אם ג'רומיאו (ג'אריש) ינסה להכניס את הפשטות שלו לשיר ויריץ דאחקות או אם באסטרד ינסה לייצר הבעת פנים אנושית ולבסוף ננה, הסבתא הכי סטלנית בעולם פשוט תדבר וזה ייצא מצחיק ושובר כל חלקיק בנאלי שגרתי, שהסרט הזה עלול לחטוא בו ולא לרגע קט.


(ו... עכשיו תורך לנבל את הפה | צילום: יח"צ)

לא חומר לזכייה באוסקרים ופרסים, אבל חביב הקהל ואחד מהסרטים שנכנסים ללב וממש לא נשכחים ללא מעט זמן לאחר היציאה מאולם הקולנוע הם בהחלט תארים בהם מכובד לסרט קולנוע להתהדר בהם ולא רק מעצם העובדה שהוא פשוט סרט קולנוע טוב, מרומם אווירה, מצב רוח ומזיז את כל הגוף, תוך כדי הצפייה בו.

משפט על הסרט:
פינת הליטוף של הצופים והמבקרים קיבלה סרט חדש לאהוב, לחבק ולרקוד איתו. האינדי של ג'רמי ג'ספר מקבל מעמד של פנינה קולנועית ושובר בכל פעם את חוקי האינדי והבנאלי לסירוגין, בשביל לא להיות מתויג באף מקום והוא פשוט כיפי בכל שלב שלו.

משפט על הבמאי:
ג'רמי ג'ספר, במאי קליפים בדרך כלל, מקבל השראה מעבודות שעשו קודמיו, בסרט הביכורים שלו ומספר סיפור עם קטעי קליפים מוקצנים, בהם הוא משכיל להשתמש בתור בריחה מהמציאות, אבל כאשר הוא לא שם (בעולם הקליפים) הוא עושה עבודת ריאליזם נפלאה ביחד עם הכוכבת הראשית שלו.


(סתם מסתלבטת לי ליד האוטו | צילום: יח"צ)

משפט על השחקנים:
דניאל מקדונלד ממש לא חדשה בעסק, אבל פעם ראשונה שהיא מטיסה אותו סולו והיא עושה זאת במיומנות וכישרון בלתי נגמרים. אי אפשר שלא להתאהב בה ובשוני שלה מהגיבורים הראשיים בסרטים מאותו הסוג. אמיתית בכל רמ"ח איבריה. לצידה סידהארט דאננג'יי ומאמודו אטיי הבוסריים והנפלאים וברידג'ט אברט ("אסון מהלך") וקת'י מוריארטי ("השור הזועם"), שמשלימים קאסט לא נוצץ, אבל כובש לחלוטין.

משפט על אורך הסרט:
שעה ארבעים ותשע דקות שלא כל כך בא שייגמרו ואולי הייתם רוצים עוד קצת מהקצב הנהדר הזה, שילווה אתכם בימים שאחרי הצפייה בסרט.