להעתיק, להדביק ולהקיא

"אשמת הכוכבים", בהחלט אשם שהסרט זכה להרבה אהבה מהצעירים ונתן את האות לכל מיני ניסיונות אחרים להוליד סרטים נוספים מאותה נוסחא בינונית ומנצחת. מחלה כרונית כלשהי של אחד מבני הזוג הצעיר (ב"אשמת הכוכבים" נתנו בראש לשניהם), אשר מונעת את המשך האהבה בחיים בוגרים יותר. הסרטים עליהם נספר הפעם מציגים ניגון ופריטה על הלבבות הצעירים, הצמאים למשהו שונה מסרטי ערפדים וסרטי אימה לדור הצעיר.

"המקום בינינו" - יש לכם מקום לעוד מאותו הקיטש?

בכמה שפות וכמה צורות אפשר לבטא ולומר את המילה "קיטש"? בכמה רעיונות, ז'אנרים וניסיונות קולנועיים אפשר לייצר את הקיטש ועדיין לצאת מזה בשן ועין? פיטר צ'לסום, שכבר ייצר קיטש רומנטי למכביר ("הנרקוד" הבינוני להחריד, "סרנדיפיטי" המקסים ו"מעל כולם" הנפלא שאינו קיטש רומנטי, אבל אחד הטובים של צ'לסום) וסתם קיטש ילדותי ("האנה מונטנה - הסרט") חוזר לעוד קצת מהסבבים הפחות טובים שלו, בהם הוא די מנסה לקנות לעצמו קהל מעריצים ילדותי, ללא כל התחשבות בתסריט ובסיבה להפקה של הסרט, אלא רק בתוצאה הרצויה מכיוונו - עוד קהל מעריצים לסרט נוער בינוני להחריד, עם עלילה בנאלית ודוחה מרוב מתיקות.


(אפילו אתה לא מאמין לדביקות העלילתית, הא?)

אסא באטרפילד ובריט רוברטסון מתאימים בול לתפקידים שהם מקבלים, באטרפילד בעל עיניי הילד התמות, הגדולות והפרצוף הילדותי הזה, שאי אפשר לחשוב שהוא פשוט תקוע בגוף של שרוך ארוך, גמלוני ומפותל ורוברטסון, שהיא עוד מעט בת שלושים, אבל נראית כמו ילדה בת 16 ומלוהקת לתפקידים שכאלה ונראה בדיוק ששם הקריירה שלה נתקעה ותדעך גם עד גיל 40. באטרפילד לא עושה ניסיונות אגרסיביים לברוח מהטייפקאסט המתקתק והילדותי שהוא מפגין במרבית הסרטים בהם הוא שותף ורוברטסון מרגישה כמו מקרה אבוד.

גארדנר הוא יליד מאדים, לאמא שלא חשפה את הריונה בעת השיגור של החללית, על מנת למצוא חיים חדשים ולהקים עולם חדש אי שם בחלל. הוא מתאהב בטולסה, שגרה אי שם על כדור הארץ ולא מודעת שהמעריץ שלה הוא יליד מאדים הראשון אי פעם ובעל לב מוגדל, המקשה עליו להתקיים בצורה נורמלית על כדור הארץ. המסע של גארדנר יהיה בניסיון לזכות בליבה של טולסה ולא להחליש ולאבד את ליבו שלו, עקב קשיים בריאותיים.


(כל כך חמודים שבא להקיא)

טולסה הקשוחה תנסה להראות שהיא לא צריכה אף אחד בחייה והיא שורדת לבד וכמובן תתרכך לה עם הזמן בסיפור אהבת נעורים חסר כל סיכוי שיקרה לתקופה קצרה כנגד כל הסיכויים, במה שהופך להיות תת ז'אנר לסרטי רומנטיקה לעוסים, רק לנוער ואם יש מחלה סופנית המאיימת על אחד הגיבורים (או על שניהם, כמו ב"אשמת הכוכבים"), אז כמה טוב וכמה סוחט דמעות העסק יילך ויהיה, עם התקדמותו של הסרט.

אם את באטרפילד ורוברטסון אי אפשר להאשים שנסחפו להפקה הזו, הרי שחקני איכות וותיקים כמו גארי אולדמן וגם קצת קארלה גוג'ינו מרגישים מבוזבזים ואפילו די מבוזים בדרמת הילדים זבי החוטם הזו. קשה לקחת מהסרט הבינוני הזה משהו חיובי, מעבר לזה שהוא בהחלט עונה על הציפיות של דרומנטיקת נוער קישטית ולעוסה היטב, בטעם של פעם ושל כל הזמן - ע"ע הסרט הבא בקטגוריית Copy - Paste?



"הכול, הכול" - הכל, מלבד חידוש עלילתי

זה הרגיש בכל כך הרבה שלבים חיקוי כמעט מדויק של "המקום בינינו". הפעם בהיפוך תפקידים ובתוספת צבעוניות לדמויות, כאשר מאדי (אמנדלה סטנברג, מ"משחקי הרעב"), שחומת העור פוגשת ב-אולי (ניק רובינסון) הלבנבנן ומתאהבת בו דרך החלון וגם הוא בה, בחזרה. אף אחד לא מציין את העובדה שהוא עשוי להיות מושא אהבתן של בנות אחרות מבית הספר/השכונה/העיר, אבל הוא בחר ביחידה שצריך ממש לעבוד בשבילה ולהישאר יותר מדי זמן עם ביצים כחולות, ללא תקווה נראית לעין, לקצת יותר.


(רוצה לאוקיינוס, או סתם לצאת מהבית)

לכל אחד יש קונטרסט אישי, כאשר מאדי חיה בבית מבריק, שעובד על בסיס חדר נקי מהרמה הגבוהה ביותר בקטגוריית חדרים נקיים, לובשת לבן (אחרי חיטוי, אלא מה) ולא יכולה לפסוע צעד ורבע מחוץ לביתה. ניק, לעומתה, בהיר עור, אבל מת על המראה הפריקי, בעל החולצות השחורות. הוא רק מנסה להיות מחוץ לבית, כמה שפחות קרוב לאביו המתעלל וככלל אינו חי במקום קבוע ועובר דירה מדי תקופה, בניגוד למאדי שלא ראתה בית אחר בכל 18 שנות חייה והאמת גם לא ראתה שום מקום כמעט במרבית שנות חייה, כאשר היא כלואה בביתה עקב כשל במערכות החיסוניות ואיננה מסוגלת לדמיין איך נראים החיים מחוץ לבית אמה, המגוננת והלחוצה.

אמנם מאדי לא שוגרה ממאדים לארץ, אבל השאיפה שהיא תישאר במרחב בטוח ומרהיב למדי, בסדר ובניקיון שלו, מזכירה יותר מדי את הסרט, עליו מדובר בשורות למעלה. אז מאדי היא תואמת גארנר ו-אולי הוא תואם טולסה, כאשר הוא מציג מינימום משפחתיות (מלבד עם אחותו בסצנה ורבע) ומשחק אותה קשוח, אבל רך לב וקריספי מבפנים. עלילת הסרט לא מציגה קשיים מיוחדים מלבד אלו הברורים מאליהם ואפקט ההקאה תופס מקום זריז למדי, כאשר סיפור ההתאהבות של השניים תופס תאוצה מהירה באופן כמעט מחשיד במהירותו.


(כל כך קרוב וכל כך... בעעעעע)

אפשר לומר שקווי העלילה כמעט מקבילים ברובם לאלו של "המקום בינינו" והסרט הוא עוד סרט התאהבות של בני נוער, רק עם קונספט מעט שונה, אבל לעוס בדיוק כמו אחיו, הבוגר ממנו בחודשיים שלושה בכרונולוגיית היציאה שלהם בארץ ובעולם, כמעט באופן מדויק. סרט שנועד לעורר רגש והתלהבות בעיקר אצל בני נוער ומי שעבר את גיל 14-16 כנראה יהנה במידה פחותה בהרבה יותר. הקאסט של הסרט הרבה הרבה פחות מוכר ואיכותי, אבל עושה את העבודה בערך באותה הרבה, כאשר הוא מספק את אותה התוצאה, בינונית רכה ודביקה עם חמידות בלתי נגמרת ועם איפוס המוח בנוגע ליכולת או הרצון לזכור את הסרט, שעה קלה לאחר הצפייה בו.