דרמה קינגס

תקפו אתכם ליצן ביום שישי ה-13? אתם במחלקת טראומה? רוצים להיכנס לדיכאון עם עוד כמה יצירות שטרם קיבלו את הבמה שלהם במדינת היהודים? המלצות לדרמה שאחרי החגים ואחרי האימה במיוחד בשבילכם.

"סיפור רפאים" - סדין, שני חורים ולא מפחיד בכלל

דיוויד לאורי כבר ניפק סרט מהורהר, איטי ומתוח (מלשון מתיחה ולאו דווקא מתח) בעברו הלא רחוק; "נאהבים מחוץ לחוק" (2013). קייסי אפלק ורוני מארה כיכבו גם שם וגם הסרט הזה היה שנוי במחלוקת בגלל הקצב והקושי למצוא פואנטה ולהבין את השוני בסגנון של לאורי מסרטי פשע בנאליים ושגרתיים. "חברי הדרקון אליוט" (2016) היה ניסיון נוסף של לאורי להתבלט, בסגנון וז'אנר שונים בתכליתם. הסרט הנוכחי נראה במקום מסוים כמו חלק מסדרה מסוימת, שכוכביה הם אפלק ומארה והסגנון זהה למדי - מתסכל עד טירוף, אבל יפיפה, מהורהר, ענוג וקסום.

אם חשבתם שכרזת הסרט, המציגה את אפלק עוטה סדין עם שני חורים עבור העיניים, מסמלת על סרט אימה בפתח, טעות מרה בידיכם. כרזה מתעתעת ובכוונה וגם התיאורים על הסרט לא היו שיא הדיוק, מכיוון שרוח הבעל המת לא באמת מנסה לתקשר עם האישה, אלא הוא עומד שם ומתבונן במצבים וסיטואציות בחיי אשתו (ובחיים אחרים) ומסתכל כיצד היא מעבירה את הזמן בלעדיו, כיצד היא מתמודדת עם האבל ועם החוסר העצום בחצי השני של עולמה וחייה.


(מי קרא לי? אה, שכחתי. לא רואים אותי)

לאורי, בבימויו ודרך הצגתו את המתרחש מתסכל את הצופה עד כאב. כל סצנה ארוכה מדי, אפשר לפספס דקות שלמות ולא לפספס כלום, אבל אולי תפספסו רעיון עוצמתי, כמו הסצנה בה מארה מחסלת שלושת רבעי פאי, בבולמוס אכילה אמריקאי דכאוני. אם תשאלו את מרבית הצופים שבחנו את הסרט עד סופו, זו כנראה תהיה אחת מהסצנות הבולטות, כאשר הסרט עצמו שזור בלא מעט סצנות קטנות כגדולות, המושפעות מקולנוע קלאסי ומלוות את הסרט לאורכו. כוחו של לאורי מובע, מעבר למחוות קטנות, דרך סיקוונסים המביעים רעיון ללא מילים, כמעט.

ברגע שישנה סצנה ארוכה עם מלל ומונולוג של שחקן משנה בסרט, הוא בעצם מנסה להסביר את הקונספט ורעיון הליבה לסרטו של לאורי; כיצד ניתן לתרגם את הסרט ואת הופעת הגיבור הראשי שלו בתור אומן. בתור צופה על יצירותיו ועל אלו שהוא השאיר אחריו ולא יהיה מסוגל יותר לגעת בהם, מעבר למה שנגע בחייו. לאורי לא מציג את דרך מותו של הגיבור או את ההתאבלות הפיזית של אשתו, הוא מציג מסע ליווי של הבעל אחרי האישה והוא עושה זאת בדרך ייחודית ויוצאת דופן וכן, מאוד מתסכלת, כל כך מתסכלת שבסוף הוא רק צריך להציג את תוכנו של פתק בשביל שנבין למה ואיך והוא שולח אותנו למסע קריאה וחיפוש אחר תשובות.


(בעלי לא מציק לי על השופינג, קונה מה שצריך; סדין עם שני חורים. סה טו!)

יש משהו מאיים ביישות לובשת הסדין והלא מתקשרת הזו, שקייסי אפלק מסתתר מאחוריה, יש לו תפקיד שם ולו בתור נוכח בחייהן של דמויות המשנה. רוני מארה לא צריכה לדבר יותר מדי בשביל להציג דרך משחקה תסכול, עצב וייאוש. לאורי יכול היה לצאת מהחוקיות של שעה וחצי מינימום לסרט ולמצות את הכל בשעה אחת, שגם עשויה הייתה להרגיש ארוכה למדי, אבל הוא בהחלט עושה עבודה מעניינת כאשר הוא מציג במינימום זמן קולנוע קונספט מעניין דרך סרט מיוחד, מתסכל ויוצא דופן בנוף ההוליוודי.



"התוצאה" - לא שוורצנגר קלאסי

נראה שלא משנה מה ארנולד שוורצנגר יעשה לאחר תום כהונתו ולאחר קריירה ארוכת שנים בתור גוש בטון שרירי מהלך, הוא יזכה בערך לאותה תגובה בכל פעם שהוא מנסה לעשות דרמה ולברוח מהתדמית הישנה. כאשר הוא השתתף בבדיחות הטראש של סטאלון, זה היה בעיקר לחזור לעניינים ולהמשיך להריץ דאחקות מימים ישנים עם עוד כמה זבלוני אקשן שזכו לנחרות בוז שורקות ורמות.

אבל הוא באמת מנסה ובאמת משתדל וזה גם יוצא לו לא רע, אם לומר את האמת. שחקן גדול הוא לא היה ולא יהיה, הוא היה סמל לתקופה ועכשיו, בערוב ימיו, הוא עובד (כמו חברו לתקופה) על שיקום ושיפור קרייריסטי וזה לא נראה רע בכלל, המבקרים והציונים הגלובליים עדיין לא זורמים ולא מאשרים, אבל אלוהים יודע שיש לו מספיק זמן, כסף וסבלנות לעבוד על זה ולהשתפר.


(בהשראת ליין האופנה של הסרט עם הרוחות)

הסרט מציג שני סיפורים על קו התנגשות חזיתי, על אב המאבד את משפחתו בתאונת מטוסים מחרידה ומנסה להמשיך את חייו, אל מול האחראי לתאונה, מעמדת בקרת הטיסה, שמתקשה להמשיך את חייו במידה לא פחותה. הוא אומנם בעל משפחה, אבל רוח רפאים מהלכת, שסוחב על גבו טונות על גבי טונות של רגשות אשם.

השניים חווים קשיים שונים, אבל חייהם לעולם לא יוכלו לחזור לסדרם ובעוד השניים חיים על מסלולים מקבילים שלא נפגשים, הצופה עוקב איתם ואחריהם כיצד כל אחד מתמודד עם הכאב והסבל שלו באופן פרטי, עד (אם בכלל, זאת תגלו בצפייה בסרט) שמסלוליי חייהם ייפגשו וישברו את הקווים המקבילים.


(בהשראת קונאן הברברי)

סרט עצוב, מרגש ונוגע ללב עם הופעה טובה של שוורצנגר, שדי סוחב את הסרט לבד על גבו ללא שותפים מוכרים מדי (מלבד מגי גרייס בתפקיד משנה זניח למדי). אל תיטעו ואל תתנו לציונים המפוזרים ברשת להטעות ולבלבל אתכם, כיוון שמדובר פשוט בסרט טוב, שעשוי היטב ונוגע ללב. ללא שומנים מיותרים מבחינת זמן ועלילה, קולע למטרה וישירות ללבבות הצופים.



בת דודתי רייצ'ל - קוזינה From Another Mother

רייצ'ל ווייז לא בתקופת זוהר, היא נעה ונדה לה בין סרטים בינוניים לכאלו שהם "בסדר". הסרט הנוכחי לגמרי ממשיך את הקו הבינוני פלוס בו היא שרויה מזה תקופה ארוכה. סאם קלאפלין, לעומת זאת, מתחיל למצב את עצמו בתור החמוד ההוא מסרטי הדרמות הרומנטיות, שזה כיוון מסוים לקריירה ואפילו כזה שמקבע אותו בתור שחקן עם איכויות מסוימות, אבל בשבילו ובשביל הוליווד, כדאי לבחור הצעיר להתקדם ולא להיתקע דווקא באיזור הדמדומים הזה.

אז מדובר במותחן תקופתי בכיכובם של רייצ'ל אמיתית, רייצ'ל ווייז, שמאז כיכבה בסרטי ה"מומיה", אפשר היה למצוא אותה קבורה אי שם מתחת לאיזה סלע הוליוודי, כאמור. את קלאפלין כולם זוכרים בעיקר מ"ללכת בדרכך" המתקתק והעצוב, שם היה שותף למלודרמה קורעת לבבות וסוחטת הדמעות, ביחד עם חאליסוש ופחות זוכרים אותו מסדרת סרטי "משחקי הרעב" בתור פיניק. ביחד עם השניים אפשר גם לרשום את איאן גלן (סר ג'ורה מורמונט מ"משחקי הכס") ולצאת לדרך.


זה מכתב מה-KKK או ששוב ההוא עם רוחות הרפאים מהסרט למעלה?

עיבוד קולנועי לרומן של דפני דו מורייה, שראה אור בשנת 1951. רייצ'ל היא לא באמת בת דודו של פיליפ, גיבור הסרט. היא אלמנת בן דודו, שגידל את פיליפ היתום (ובמפתיע דומה לו בצורה יוצאת דופן). פיליפ נקרא לבית בן דודו על מנת לגאול אותו מייסורים וסבל, אשר נגרמים לו עקב נישואיו לרייצ'ל (והוא חושף אותם דרך מכתב מוצפן) ומגלה כי בן דודו הלך מהעולם ומאז הוא רק מחכה לפגוש את אלמנתו, בשביל להתעמת איתה.

כאשר היא מגיעה המסלול הידוע והברור תופס כיוון מהיר למדי והשניים מתאהבים, העלילה הופכת להיות דרמטית, אבל שלא במפתיע, מנסה להיות אניגמטית ומסתורית, כאשר מרבית הסרט נראה ברור וצפוי ברובו. יש גם טוויסט קטן בסוף הסרט, אבל עד שתגיעו אליו הוא כבר לא ישנה יותר מדי, כי הנוסחא של דרמה תקופתית כבר מיצתה את עצמה והסוף לא מצליח לזעזע יותר מדי כי הבריטיים הרגו את הפואנטה לאט ובזהירות רבה, כך שלא משנה מה נגמר, הדרך כבר עשתה את שלה; ענתה על הציפיות מהז'אנר וגם הבטיחה יבשושיות, למרות סיום שאמור לשבור את נוסחת הז'אנר.


(ההבדלים בין גבר לאישה בתמונה אחת ששווה יותר ממיליון מילים)

בסך הכל מדובר בסרט לא רע, אבל די פרווה וצפוי למדי לכל אורכו וסביר להניח שהרומן, עליו הוא מבוסס קצת יותר מעניין ומעביר את מלוא הדרמה, המסתורין והזעזוע בצורה הרבה יותר טובה, מרשימה ומרתקת. רייצ'ל וויז מוזמנת לסור בחזרה אל החור שבו הסתתרה במשך כמה שנים וצצה מדי פעם. יופייה לא מובלט בסרט ונדמה שהיא מיישרת קו עם היבשושיות של הסרט, גם במראה וגם בהופעתה. קלאפלין מצטיין קצת יותר, אבל נוטה ליישר קו עם הבינוניות של הסרט. קהל היעד, שאוהב רומנים תקופתיים יהנה. כאלו שהתרחקו מהז'אנר עד כה, ימשיכו להתרחק.