אז מה אתם עושים בכיפור?

אז מה אתם עושים בכיפור? שומרים מצוות? דלגו על ההמלצות וחכו לצאת החג. מדליקים טלוויזיה? אולי תמצאו את אחד מהסרטים ותהנו להעביר איתו חלק מהיומיים המשמימים הללו.

"ווייקפילד" - בעליית הגג הקרובה לביתכם

בריאן קרנסטון ממשיך את הזיגזג הלא מוסבר שלו בין סרטים רציניים ומפוארים לבין סרטים סתמיים שלא ברורה המטרה שלהם. הסרט הזה נע ונד בין שני קצוות הספקטרום, כיוון שהוא בהחלט עומד בתקן חמור הסבר של "סרט רציני" ומהצד השני הוא מרגיש תלוש ולא מגובש לגמרי עד סופו, בדיוק כמו הגיבור הראשי שביום מן הימים מאבד את קצה החוט, שעזר לחבר אותו לעולם האמיתי ושורף את כל הרמזים האופציונליים למקום הימצאו של אותו חוט השפיות לעולם המציאות.

קרנסטון מגלם אדם שיחסיו עם אשתו (ג'ניפר גארנר היפיפייה) לא נמצאים בדיוק על המסלול היציב והנורמטיבי. הוא מחליט בלילה, ממש לא בהיר, אחד לדפוק כל קשר לעולם הנורמלי, עולה לעליית הגג של מוסך ביתו ומתחיל לתצפת על אשתו ועל בנותיו וכל זאת מבלי להודיע להן על מקום הימצאו וכך הוא בעצם מתאייד לו מחייהן, ללא שום נקיפות מצפון לגבי מה שעובר עליהן.


(סלח לי אבי, כי השתגעתי)

הסרט מרגיש בשלבים מסוימים כאילו קיבל קצת יותר מפירורי השראה מ"חלון אחורי" המופתי של היצ'קוק ומרבית תפקידה של גארנר (מעבר למספר פלאשבקים) הוא סוג של תפקיד מדובבת על ידי קרנסטון, המגלם את בעלה השרוט, שיושב ומשקיף עליה ובעצם הופך לסוג של הומלס, בעל בית זמין, שרק מחכה לו שייכנס אליו בחזרה ואל חיי אשתו ובנותיו.

משבר אמצע חיים אצל מר וויקפילד מתבטא בבידוד, כחלק מאקט מתמשך של טירוף ואיבוד שפיותו ועל אף זאת שהוא חי כמעט בתוך הבית. הוא נמצא בסיטואציית אי בודד, מבחירה ומבצע ניתוק חד מהמציאות של חייו ונותר על גדר של משקיף, אשר מנסה לתת פרשנות לסיטואציות שהסיחו את דעתו במשך שנים. וויקפילד מנסה דרך האקט הביזארי הזה למצוא מזור לנפשו המשוסעת, המיוסרת והסובלת.

גארנר, כאמור בתפקיד לא רע, קרנסטון נהדר, גם אם מוקצן ומוגזם בחלק מהסרט ורובין סוויקורד (התסריטאית של "סיפורה של גיישה" ו"סיפורו של בנג'מין באטן") בסרטה השני בסך הכל, עושה עבודה נהדרת בתיאור התפוררות שפיותו של כוכב סרטה ומצליחה להמחיש את ההתנתקות הנפשית, הרגשית והפיזית גם למרות שמדובר בניתוק קצר מרחק. היזהרו שיום כיפור לא יגרור אתכם גם להרפתקאת איבוד שפיות וניתוק ממציאות.



"אש חופשית" - When you have to shoot, shoot

אי שם בשנת 1978 נפגשות שתי קבוצות עברייניות לבצע עסקת מכירת נשק. החבר'ה האנגליים מונהגים על ידי בחור בריטי בשם כריס (קיליאן מרפי), הצד האמריקאי מונהג ומתווך על ידי בחור גבוה בשם אורד (ארמי האמר), אשר מעביר את המושכות לדרום אפריקאי מטורלל בשם ורנון (שרלטו קופליי). לכל צד יש צוות מסייע, רק כאשר העסקה הולכת ונסגרת, מסתבר שלכל אחד מהצדדים יש חבר צוות שהתעמת עם חבר צוות מהצד השני בקטטה בבר. איך פותרים איבה טרייה שכזו? קרב יריות מפואר וכמעט חסר מעצורים.


(כוונו טוב, שלא יברח)

סרטו של בן וויטלי (High Rise), הבמאי המבטיח (שעדיין לא מקיים) אשר מחליט לאסוף תחתיו הררי כישרון ולפוצץ אותם בתצוגת תכלית של קרב יריות בשטח קטן וסגור. וויטלי הוא עדיין לא טרנטינו ולכן הוא לא מצליח להוציא מהצוות המחונן שלו תצוגה מבריקה כמו "כלבי אשמורת" או "שמונת השנואים", הסיפור שלו עוצר בשלב ביניים ונמתח, ללא כל עומק, כאשר הדגש מגיע על רישום שיאים של קרב יריות בלתי פוסק. השם של הסרט בהחלט מקיים את הציפייה שלו. שמות השחקנים, עם זאת, היו יכולים לקיים הרבה יותר ועדיין הסרט מהנה, תזזיתי וקולח.

גרוטסקה מערבונית בשטח סגור, שאיננה מערבון, אבל בהחלט לוקחת את עניין קרב היריות לאקסטרים. מעבר למרפי, האמר וקופליי הנהדרים, משתמש וויטלי גם בשירותיה של זוכת האוסקר - ברי לארסון, בהופעה פושרת למדי. סם ריילי, לעומתה, בהופעה מופרעת ומלאת אנרגיה, כמו גם ג'ק ריינור ואפילו קצת נוח טיילור, שאיננו מורגש יתר על המידה. סקורסזה חתום על ההפקה, כאחד מבכירי המפיקים. אז מה עוד צריכים? אולי קצת יותר עומק, אבל מצד שני, מי מחפש עומקים בסרט ששמו מעיד על נחתמו והוא מספק אולי את אחד מהקרבות הגדולים של היריות, שנראו על המסך בשנים האחרונות. לראות, לירות ולהנות.



"מצדיעים לך, בילי לין" - אבל הילד הוא לא של לי

הסיפור של הסרט הזה בכלל היה מימוש חזונו של אנג לי ("הר ברוקבק" ו"חיי פיי") שחלם להרים את פרויקט הצילום במהירות של 120 פריימים לשנייה. מה שהחל בגל התלהבותי גדול לצפייה המוקדמת במספר דקות מהסרט, שהיה אמור להכניס את הקהל לחוות את החוויה שחוות הדמויות משדה הקרב, הסתיים במפח נפש קולוסאלי וביקורות שליליות בנוגע ליכולת לצפות בסרט מתחילתו ועד סופו וזאת עקב הקושי להתחבר לסוג החדש של הטכנולוגיה, שממילא אחוז גבוה מאולמות הקולנוע לא היה מסוגל להקרין.

ביל לין הוא טוראי ששב מהמלחמה בעיראק, יחד עם היחידה שלו ונוחת ישר למשחק סופרבול ולהופעת המחצית של "דסטניז צ'יילד". העלילה של הסרט מדלגת בין האירוח של בילי וחבריו לבין פלאשבקים אלימים מימי לחימתו בצבא ארצות הברית, כאשר חברי יחידת "בראבו" יצאו למבצע ואיבדו את סמל המחלקה שלהם (וין דיזל, בתפקיד קטן ולא רע בכלל). בסופו של דבר תקבלו את האירוע ההירואי של בילי, אבל הוא בסך הכל רק אבן דרך, כאשר הוא הגורם להנחתה של יחידתו של בילי במופע המחצית ומשם הם לבדם, שוב, כמו בשדה הקרב, רק שהפעם האויב לובש פנים אחרות והוא מגיע מבפנים, מבית.


(פה אין אוטו מהיר שיציל אותו)

קשה לומר שישנן הפתעות מהתסריט, המבוסס על רב מכר מצליח מאת בן פאונטן ובד בבד, כאשר רואים את הפעולות של חברי יחידת "בראבו" מול האויבים בעיראק, הם נראים מסורסים למדי, כאשר הם מחפשים ספונסר שיעזור לייצר מהסיפור שלהם סרט הוליוודי מצליח. סטיב מרטין מגלם את העשיר הדושבאג, כריס טאקר מגלם את הסוכן השאפתן והברברן, שמנסה לתפור את העסקה עבור החיילים וקריסטן סטיוארט היא אחותו של בילי. והתפקיד המרכזי הגיע לאלמוני הצעיר - ג'ון אלווין, שעושה תפקיד לא רע בכלל.

זה עוד סיפור של גיבורי מלחמה, אשר נלחמים בשטח חדש ולא מוכר ונגד אויב שקשה להרוג בנעיצת סכין או יריית רובה, והוא: הציניות המקומית לאקט ההירואי שלהם. אנג לי שופד על ידי המבקרים ועקב אי התאמה בין הציפיות הטכנולוגיות לבין מה שהקהל קיבל בסופו של דבר. צוות הכוכבים שלו דווקא עשה את עבודתו נאמנה, גם אם לא בהצטיינות יתרה, אבל אפשר לומר שהסרט בהחלט עונה על הדרישות, על מנת לתת תמורה לזמנם של הצופים, גם אם הוא לא יימתח על מסך ענק ויתהדר בטכנולוגיית הצילום והצפייה החדישות ביותר.



"וויסקי טנגו פוקסטרוט" - בדרך למלחמה עוצרים בקאבול

"וויסקי טנגו פוקסטרוט" הוא קידוד אותיות אמריקאי צבאי ל-WTF ולמי שממש ממש לא הבין: What The Fuck. זו בדיוק השאלה שאפשר לשאול את בת דמותה של טינה פיי בסרט, קים בייקר. היא אמנם לא מצליחה בענק בחייה הבינוניים, בתור קופירייטרית זוטרה בערוץ חדשות מקומי ולכן היא מחליטה לתת לעצמה פוש קדימה, מבחינת הקריירה ומזהה שבדרך לקפיצת מדרגה קרייריסטית, עוצרים בקאבול.

אפגניסטן היא העיראק הבאה בתור ובייקר נשלחת בשביל לחקור את השטח ומגלה שאת הבינוניות העצובה בחייה היא זנחה בארצות הברית ואילו בקאבול היא הופכת להיות רוק סטאר חסרת עכבות ופחדים וברגע שהכדורים נורים, היא נמצאת שם בשביל לצוד וידאו, תמונות וכמובן ראיונות לפני, אחרי ותוך כדי. בייקר מגלה על עצמה את ההתמכרות לאדרנלין ונשאבת לסיטואציה עד כדי שהיא לא חשה שום צורך לחזור לעולם שהשאירה מאחוריה.


(סלפי עם הסלפים)

בייקר נחשפת לעולם האיסלאם והצבא האמריקאי וחווה לא מעט אינטראקציות עם המקומיים, לצידה כתבים ואנשי חדשות מכל מיני מקומות בעולם וכמובן טייפקאסטים צבאיים מעניינים יותר (כמו בן דמותו של בילי בוב תורנטון, בתור גנרל מקומי) וכאלה שמרתקים קצת פחות ובין כל סוגי האנשים הללו היא ממשיכה לשרוד בעולם לא שלה, שצריך לדווח לעולם שלה בצורה המיהמנה והמעניינת ביותר חדשות שלא כל כך מעניינות את מרבית האמריקאיים, למרות ההקרבה והנוכחות של אנשי הצבא שלהם.

הסרט בכיכובה של פיי הוא לא פחות מפנינה שירדה מתחת לרדאר בארץ ובעולם. והוא פשוט סרט מלחמה, המכיל ומחביא בתוכו קומדיה פרועה שרק רוצה להתפרץ. ומרגיש במרבית הזמן שעובר בו כקומדיה במסווה סרט מלחמה. "וויסקי טנגו פוקסטרוט" הוא בדיוק כמו דמות של טינה פיי בתוכו. גיבורה שמאסה בדיווחים באנאליים לציבור הרחב ורוצה להביא נקודת מבט יותר הארד קור ופחות פופולארית, על מנת לאתגר את הצופים בארצות הברית.


(אל תכתבי שאין פה 72 בתולות)

קומדיה ממזרית, משולבת ברצינות כמעט חבויה וכזו המכילה לא מעט ביקורת על עולם שלם ונעלם של חיילים חיים בעולם משלהם ותקועים בסטטוס קוו מתסכל, שלא מוכר לשאר העולם. קאסט נהדר שנראה נדחק מאחורי בלוקבסטרים קולנועים אחרים, שמעבר לפיי ותורנטון מכיל גם את מרטין פרימן, אלפרד מולינה, מרגו רובי וכריסטופר אבוט הצעיר והמבטיח. אולי לא הסרט הכי פופולארי של הקהל הרחב, אבל בהחלט כזה שלא תרצו לפספס, גם אם לא ידרוך ליום אחד בקולנוע המקומי.