"חזק יותר": הגיבור של בוסטון

בינואר, שנת 2016 שוחרר סרטו של פיטר ברג, בכיכובו של מארק וולברג, בשם "הגיבורים של בוסטון". הסרט תיאר את מעט הרגעים לפני הפיגוע במרתון של בוסטון, בשנת 2013 ובעיקר את הרגעים שאחריו, כאשר הוא ממפה רסיסים מחייהם של אנשים ספורים, שהיו מעורבים בכל מיני דרכים בפיגוע ומחוצה לו - בתפיסת המחבלים וסיום המצור על בוסטון. "חזק יותר" מדבר על גיבור אחד... ועל משפחתו, דרכם ניתן לראות באופן קצת יותר ברור את תפיסת מעמדו של הגיבור כגיבור, כאשר הוא רואה את מעמדו בצורה ואופן שונים לגמרי.

אחת מהתמונות האייקוניות אשר נצרבו מאותו יום הפיגוע בבוסטון, לפני כארבע שנים, הייתה תמונתו של ג'ף באומן מפונה לקבלת טיפול, כאשר רגליו מרוסקות והוא מלווה לקבלת טיפול על ידי קרלוס ארדונדו, שהציל את חייו באקט הירואי. לאחר מכן בבית החולים ג'ף מיהר לשתף במידע, שהוא בעצם ראה את אחד המחבלים וסייע בלכידתו. את כל הפרטים האלה ועוד קל למצוא בשלל אתרי האינטרנט, בסיקור נרחב שסבב סביב הפיגוע הנורא ההוא. את סיפור העומק שמאחוריי התמונה המפורסמת ומה שקרה לאחר מכן, מגיע בעצם הסרט הזה לספר ולהרחיב, בשביל להפריד את האייקון והגיבור מהבן אדם.


(זהו. ידעתי ששכחתי לשים דאודורנט | צילום: יח"צ)

אי אפשר שלא לחשוד, בכל כך הרבה שלבים של הסרט שהוא קשור באופן מסוים לדיוויד או. ראסל ולסרטו המשובח "פייטר". הסרט הנוכחי מציג אינטרקציה דומה מאוד לזו שמתקיימת ב"פייטר" של או. ראסל, כאשר במרכז עומד גיבור אחד, עם משפחה אוהבת, אולי אוהבת מדי. עם אמא דומיננטית וחברה דומיננטית לא פחות, רק שהחברה היא אאוטסיידרית ומחוץ לתמונה המשפחתית. מעבר לדמויות הנשיות החזקות בחייו של ג'ף, ישנם גם מספר דודים ודודות, שמעדיפים להעביר את זמנם בשתיית בירה ובטלה חלקית עד גמורה. ועם זאת ואחרי כל ההשוואות, ההבדלים הגדולים בין "פייטר" ל"חזק יותר" (באנגלית זה מתחרז קצת יותר טוב) הם בעיקר במהותו של הגיבור (וגם שהאחד מתאגרף והשני נכה, שזה עתה איבד את רגליו).

משמעותו של "חזק יותר" מקבלת פירוש שונה עם הימשכו של הסרט, כיוון שהגיבור הראשי לא באמת רצה או רוצה להיות גיבור. הוא רק רוצה שיניחו לו לעצמו, שפת הגוף שלו משדרת את זה - הנפנופים הביישניים, החיוך השבור,בתוספת אמא שלא מפסיקה לכרכר מאחוריו ולברבר ללא הרף על כמה שבנה אהוב וכיצד הוא הפך להיות סמל לאי הכניעה לטרוריסטים. בעוד הוא - ג'ף, רק היה רוצה להרגיש פעם אחת נוספת את חול הים בין אצבעות הרגליים ולא היה רוצה לחזור ולהיזכר בכל פעם מחדש ביום הקשה ביותר בחייו, היום בו הלך לחכות לאהובת ליבו בסוף מסלול המירוץ ועל הדרך איבד שתי רגליים, עד מעל הברך.


(שלפתי את הסלולרי מוקדם מדי? | צילום: יח"צ)

זהו סיפור צד על הפיגוע הנוראי, כאמור, על גיבור אחד, בעוד "הגיבורים של בוסטון" תיאר פסיפס, סרטו של דיוויד גורדון גרין (לא, לא או. ראסל) הוא מהמחטטים והנוברים ובהחלט הוא מבצע קידוח עמוק אל תוך חייו של באומן בימים שלאחר הפיגוע וגם בחודשים שלאחר מכן. גרין מספר את סיפורו של באומן, אוהד רד סוקס מושבע ועובד ב"קוסטקו" באחד מסניפיה בבוסטון. חייו של ג'ף בן ה-27 עומדים על שגרה משמימה ובאחת הסצנות הראשונות הוא מנסה להרשים את חברתו לשעבר בפאב בו הוא צופה במשחקיהם של ה"סוקס". על מנת להמשיך ולהרשים את ארין, מגיע ג'ף עם שלט תמיכה לסוף המסלול וההמשך ידוע.

מה שלא ידוע ומסופר לנו במהלך הסרט הוא לגבי חייו של ג'ף לאחר הפיגוע. הוא מקבל תמיכה מקיר לקיר ומארץ לארץ; חבילות שי, רגליים חדשות מותאמות לרגע שבו יוכל להחזיר חלק מכוחותיו וללכת באמצעים מלאכותיים ובכלליות הוא מקבל כל כך הרבה אהבה מהרחוב ושאר העיר, שנראה שגם בלי שני רגליים הוא אמור להסתדר, אבל הוא לא. המשפחה שמקיפה את ג'ף אוהבת אותו ומרעיפה עליו אהבה אין קץ, אבל לא תמיד נראית בהכרח כזו שעוזרת והוא מתמודד עם הסבל שלו בעיקר לבדו.


("תני לדחוף את העגלה". "לא, אני רוצה. המצלמה מצלמת" | צילום: יח"צ)

כמו במשפחה של ריקי ודיקי וורד (וולברג ובייל אצל "פייטר"), אחד המניעים המרכזיים בעזרתם לגיבור הוא הזכייה בפרסום וחשיפה. כן, הם עושים זאת מהלב ועוזרים לו בעת צרה, אבל אם יקבלו קצת פריים וזמן מסך או יגיעו אליהם מראיינים מוכרים לבקר, הם ממש לא יזוזו או חלילה יסרבו. טרמפיסטים משפחתיים שכאלה רק נראים כאילו הם עוזרים, אבל הם מחמירים את מצבו הנפשי של ג'ף בחוסר מודעות ובעצם העובדה שמהרגע שהוא יוצא מהחדר, אף אחד כבר לא מתעניין בו חוץ מחברתו, גם איתה ישנה סיטואציה לא פשוטה.

את ארין הוא הגיע ללוות כאשר הם פרודים וממש לא הכריח אותה להישאר איתו, אבל כפי ציווה התסריט שנכתב בעצמו, היא כבר חזרה לבד וקל לא היה. לא עם ג'ף ולא עם משפחתו, אבל ארין נותנת לג'ף את הכוח להתעלות מעל מצבו ומעל משפחתו שלפרקים רבים גוררת אותו למטה.


(גם אנחנו היינו מעדיפים שלא להסתכל | צילום: יח"צ)

הסרט מציג גיבור שלא רצה להיות גיבור ולא יודע כיצד להתמודד עם הסטטוס החדש, המלווה בחוסר בשתי רגליים ולצד סבל וצילומים גראפיים ולא פשוטים, הסרט מתייחס למצבו של ג'ף בצורה קומית ומלווה את דרכו הקשה של ג'ף בלא מעט חיוכים ונפילות סלפסטיק כמעט קלאסיות, אשר מתקבלות אצל הקהל בתחושות מעורבות. ואם לגבי הצד הקומי התגובות מעורבות ומתונות, הרי שבנוגע לצד הרגשי אי אפשר לומר שיהיו הרבה עיניים יבשות בקהל, בעוד דיאלוג נרגש של ג'ייק ג'ילנהול.

"חזק יותר" הוא מחקר של כמעט שעתיים, הבוחן את החומרים מהם עשוי גיבור על פי תכתיבי מציאות קשה, מי ממליך אותו לגיבור ומה הם התנאים לקבלת התפקיד. באומן לא הבין למה הוא הפך להיות גיבור ולו משום העובדה שהוא היה במקום הנכון ובזמן הלא נכון, אבל התהליך שעבר והסימבוליזם שהוא סימל עבור אומה שלמה, הולכים ותופסים מקום בתור תשובה לשאלה אודות ייצור גיבור מקומי בתהליך אינטנסיבי.

משפט על הסרט:
סיפור אישי מרגש תמיד מנצח סיפור קבוצתי וסביבתי, מוסיפים את הצוות הנכון לטפל בתסריט והבימוי וקיבלתם להיט נפלא ומרגש שפשוט לא כדאי לפספס.

משפט על הבמאי:
כפי שצוין מעלה, אם העבודה של גרין מזכירה ולא במעט, את אחת עבודותיו של או. ראסל, סימן שהוא כבר עשה משהו טוב במהלך הסרט הזה.

משפט על השחקנים:
כל סופרלטיב שייאמר על ג'ייק ג'ילנהול כבר נאמר וכנראה ימשיך להיאמר - שימו לו כבר פסלון ביד. טטיאנה מסלני קצת פחות מוכרת ("אורפן בלאק"), אבל ממכרת ומגלמת היטב את חברתו של ג'ף, ארין ואין ספק שאל הצמד מצטרפת גם מירנדה ריצ'ארדסון שפשוט מגלמת באופן מושלם את אימו של ג'ף. אליהם מצטרפים גם הפרצופים המוכרים של לני קלארק וקלנסי בראון ומתגבש צוות נהדר לסרט נהדר.

משפט על אורך הסרט:
כמעט שעתיים שחולפות ביעף ולא סובלות מעודפים ושומנים מיותרים. הסרט ממוקד, לא נמרח היכן שלא צריך וללא הרבה רגעים דלים, ללא דרמה כלשהי.