סיפורה של סדרה

הסדרה, המבוססת על ספר בשם "שלגלן", אותו כתבה מרגרט אטווד (שאגב גם מופיעה לשנייה קלה בפרק הראשון והיא גם הכותבת בסדרה), מספרת על עולם עתידי שבו כמעט אי אפשר להיכנס להריון כיוון שגם הגברים וגם הנשים לא יכולים להביא ילדים, מלבד מספר יחידי סגולה, שלפחות על פי העונה הראשונה לא מזוהים בצורה חריגה ואף אחד לא הצליח להבין למה הם יכולים להתרבות לעומת השאר.

מכיוון ואין ילדים וילדות זה לא רק שמחה אלא גם המשכיות, אפשר להבין מדוע החברה האנושית נלחצת קלות, וכאשר אנשים לחוצים ומפחדים אז זה הזמן של כל חלאות האדם לקחת את הכוח והמושכות לידיים ומי כמונו; היהודים, מכירים את הנושא. בארה"ב וככל הנראה רק בארה"ב חלה מהפכה וקבוצה ענקית של פנאטים דתיים לקחה את השלטון לאחר מלחמה עקובה מדם והם מנחילים אורך חיים חדש, אשר מושתת על דת וטבע אבל בעיקר דת. יצירות האומנות נהרסו, כנסיות ושאר הסממנים הקודמים שלא עבדו נהרסו ואין יותר אוכל מעובד אלא הכל מזון מהטבע, ללא כימיקלים, אפשר רק לנחש מה עשו לרונלד מקדונלד המסכן.

מעמד האישה נשחק עד אפר והאישה הופכת להיות כלום ושום דבר ומצמד המילים "זכויות להט"בים" נמחקת באכזריות המילה זכויות והם הופכים להיות "בוגדי מגדר", על הבגידה הזו העונש הוא מוות בתלייה, כמו בימי קדם השמחים והעליזים. וכאן אנחנו מגיעים אל הנקודה העיקרית בסיפור - הנשים שכן יכולות ללדת. במקום להעריץ אותן ולתת להן את כל מבוקשן הן נהפכות לבהמות חיות ויולדות ולמשרתות של משפחה שהן מוקצות לה, כאשר בעל המשפחה אונס אותן ב"טקס מיוחד" על מנת שהן ייכנסו להריון ויביאו ילדים ועל מנת שהן ירגישו שהן לא בשליטה הן מקבלות את השם של בעל המשפחה ואפילו מסומנות באוזן ומחושמלות עם "טייזר" ממש כמו בקר.


(מישהו פה ערבב את הכביסה של החלוקים הלבנים)

אחת "הפרות האנושיות" היא ג'ון (JUNE) או ליתר דיוק: שלגלן, שאנחנו בתור צופי הסדרה מתעמקים בחייה, מכירים את עברה בתור אישה, אמא ועובדת מוצלחת והיום היא רק שלגלן, שפחה שכל מטרתה היא להוליד ילדים, שלגלן מספרת מהצד את סיפורה וביחד מתחילים לראות שביבי תקווה כשל-שלגלן מתגלה ששותפתה לקניות המצרכים לבית יש עבר בתור מרצה (הוציאו להורג את כל המרצים) והיא גם לסבית (שגם הוצאו להורג) ושיש מחתרת שמעוניינת להוריד את הפנאטים הדתיים מהשלטון, משם העניינים מתחילים להסתבך כמובן עד לפרק סיום העונה שמותיר יותר שאלות מתשובות וכמובן משאיר את הצופה הנלהב מחכה לעונה הבאה.

הסדרה כל כך מוצלחת ממספר סיבות ולא סתם זכתה במס' פרסי אמי, התחושות שהסדרה נותנת לצופה כל כך חזקות - הפחד, השנאה וההשפלה, שהדמות הראשית מרגישה עוברות במדויק לצופה שמרגיש כאילו הוא שם וחווה את העולם ההזוי ששלגלן חייה בו. בנוסף, ולמרות ההקצנה, הכל קרה בעבר, אין אפקטים מיוחדים שיוצרים משהו שיקרה בעתיד, אין מכוניות מעופפות, אין חלליות ואין סקייטבורד מרחף, הנושא הראשי הוא האנשים עצמם והרוע שלהם, משהו שתמיד היה ותמיד יהיה וכן, ההרתעה, ההשפלה, השנאה והמעמדות הם משהו שהיה קיים בעבר וקיים גם היום בלא מעט מקומות.

כמעט כל תמונה, כל מילה ובעצם כל פרט בסדרה מוקפד ומהודק ומרמז על משהו. השימוש בצבע האדום שמסמל מצד אחד פוריות נשית ומצד שני חוסר פוריות נשית ע"י הדם, השפה הדתית והחסודה שבה מדברים כולם אל מול השפה של ג'ון (שלגלן), המספרת את סיפורה במילים נוקבות וחודרות ושפה בוטה ובמיוחד השימוש בכל מה שקשור לעיניים, זה מתחיל מהמבטים המהפנטים של ג'ון בעיניים, ממשיך בברכות "תחת עינו" שמברכות הבנות אחת את השנייה, עקירת העין כחלק מחינוך והטמעת החינוך ואנשי "העין" אשר בולשים אחרי הבנות ואחרי כל מי שיעז לחטוא. הסדרה לא ניחנה בקצב מסחרר אך מאחר וכל מבט, כל מילה וכל תזוזה הן בעלות משמעות, למרות הקצב האיטי אי אפשר להחסיר שנייה על מנת לא לאבד מידע יקר.


(Body Of Christ)

להבדיל ממעמד הנשים בסיפור עצמו, בכל מה שקשור ליצירת הסדרה - הנשים שולטות, ממרגרט אטווד שכתבה את הספר וכתבה ואת הסדרה עד לשחקניות עצמן שמובילות את הקאסט והן מרכז הסדרה הן מבחינת התסריט והן מבחינת איכות המשחק. את שלגלן מגלמת אליזבת מוס, המוכרת בעיקר מהסדרה המצליחה "מד-מן", אי אפשר לפספס תחושה שלה, דרך עיניה יורות הברקים, המבט הנוקב והנועץ, הפה הקמוץ וכל תו ותו בפנים שיסכמו ויגידו האם שלגלן כועסת, שמחה רגועה או מרחפת.

יש שחקנים שנדבק אליהם תפקיד אחד לכל חייהם, מייקל קנת' ויליאמס בתור עומאר ליטל מה"סמויה", ג'יי. קיי. סימונס בתור שילינג'ר ב"אוז", אמיליה קלארק בתור דיאריז טארגריאן ב"משחקי הכס" וכנראה שעכשיו אליזבת מוס בתור ג'ון/שלגלן. יחד עם מוס, מגיעה עוד דמות משפיעה, הדמות של "דודה לידיה" שמשוחקת ע"י אן דוד המדהימה ("הנותרים"), דודה לידיה היא המחנכת של השפחות לפני כניסתן לתפקיד הלא רצוי הזה, היא זאת שמסבירה על החוקים, זאת שקובעת את העונשים וגם זאת שבמקרים חריגים מגוננת על הבנות לאחר שהיא מתחילה להיקשר אליהן ולהרגיש כאילו היא באמת דודה שלהן, דוד היא שחקנית עוצמתית וכריזמטית שכנראה לא אמרה את המילה האחרונה שלה בתחום ולאחר הנותרים וסיפורה של שפחה כנראה נשמע עליה עוד הרבה.

איבון סטרזובסקי ("דקסטר") המגלמת את סרינה ג'וי, שכל קשר בינה לבין JOY (שמחה) הוא מקרי בהחלט. סרינה היא דמות רעה, עצורה, עצובה ומעצבנת, שממררת לשלגלן את החיים ועושה את זה באמינות רבה בקור רוח מקפיא שנכנס ללב, בספר עצמו הדמות של סרינה אמורה להיות מבוגרת בהרבה מג'ון, בסדרה עצמה הדבר עודכן וסרינה וג'ון הן בגיל די דומה, אולי כדי להמחיש את חוסר הפערים לפני ההשתלטות ואת הפער הגדול לאחר ההשתלטות, ההרגשה היא שלמרות שגילן דומה סרינה מתייחסת לג'ון בתור ילדה קטנה ומעצבנת, מה שמוסיף לתחושת ההשפלה שעוברת ג'ון.


(וזה הפרצוף שלי שאני... מה?)

הקאסט ממשיך עם עוד מס' שחקנים ושחקניות מוכשרים, במיוחד השחקניות – סמירה ווילי (מויירה), מדלן בריוור (ג'נין) נינה קירי (אלמה) ועוד. המקטרגים של הסדרה ויש כאלו (אך מעטים) - יגידו שמודבר בתרחיש לא אפשרי ושיש חורים רבים בעלילה וייתכן שיש צדק בדבר, אבל ככל הנראה כל זה בטל בשישים ביחס לחוויה הטלויזיונית שמרגרט אטווד וברוס מילר מנפקים לצופה. הדמויות, הבימוי, התסריט ובעיקר המתח הם אלו שיגרמו לנו לחכות בכסיסת ציפורניים ולקוות שהאל הטוב ייתן לנו מזג אוויר טוב באפריל 2018 וגם את הפרק הראשון בעונה השנייה.