"רוחות קרות": קר עד העצם

מערבון מושלג שמכיל את כל האלמנטים שמאפיינים מערבון. בשלג. אבל מדובר במערבון דכאוני במיוחד, בטעם של פעם, כזה שמייחד מערבונים עם ניחוח מודרני, אבל מושלגים... ובלי סוסים. טיילור שרידן הוא אחד מהתנאים המוקדמים והאלמנטים שמאפיינים את הז'אנר הזה. הבמאי של הסרט הנוכחי כבר חתום שתי יצירות מופת מאתגרות ומודרניות וכאלו שהמילה מערבון הייתה נרדפת אליהם, מבלי לתייגן תחת הז'אנר התובעני. "סיקאריו" ו"באש ובמים" היו שתי היצירות המהורהרות, החודרניות והנפלאות אשר יצאו מבין ידיו המקלידות של שרידן והוא השאיר את העבודה לדניס ווילאנב ("סיקאריו") ודוויד מקנזי ("באש ובמים") וכמעט תוגמל בעצמו באוסקר, כאשר היה מועמד בקטגוריית התסריט המקורי עם "באש ובמים" (והפסיד באופן צפוי ל"מנצ'סטר ליד הים").

הפעם התכבד שרידן במלאכת הבימוי בעצמו. לאחר שאת מרבית הקריירה העביר בתור שחקן זניח למדי (ובמאי לסרט אימה כושל אחד), קם בגיל 45 האיש והחל לכתוב תסריטים ואילו תסריטים! שנתיים לאחר שראה כי הוא מצליח לייצר נוסחאות מוצלחות עבור במאים אחרים, התיישב שרידן בעמדת הבמאי והוציא לפועל את פרי עמלו בניסיון שני, לאחר שכשל בניסיונו הראשון לפני כשש שנים. התוצאה נהדרת וטובה אולי במעט פחות משתי היצירות עליהן היה אחראי בתור כותב. לא היה קשה לגייס שחקנים נהדרים לניסוי השני שלו בעמדת הבמאי ואפשר לומר שהניסוי הוכרז כמוצלח ביותר, גם אם לא יקטוף מועמדויות ושבחי הלל מכלל המבקרים, את לב הצופים הוא כבש בוודאות.


(בויה, מה הקטע עם הצבעים בפרצוף? עצמאות עבר...)

רצה הגורל ולסרט טעון שכזה, שלא הותיר אף עין יבשה מצד אחוז גבוה (של הורים ובכלל) של קהל הצופים, יצא כותב שורות אלו לאחר מאבק איתנים עם בתו שרק רצתה שיישאר וישמור עליה מהמפלצות שבחלומותיה. איך אפשר להישאר אדיש לאחר יציאה בעייתית כזו מהבית? אי אפשר! סיפור הדרמה בטעם המערבוני הזה מכיל שני אבות ששכלו את בנותיהם, רק שאצל האחד האבל טרי ואילו השני הוא שליח הנקמה וזה שמוגדר לאורך כל הסרט כצייד של טורפים, באופן מעשי וכמובן בתור מטאפורה למה שהסרט מאותת שעומד להתרחש.

הסרט מתמקד בקורי (ג'רמי רנר), צייד חיות טורפות, אי שם בווינד ריבר, שמורה אינדיאנית מושלגת. הוא יוצא לצוד אריות הרים, אשר קטלו עגל רך ועל הדרך מוצא את מה שהעגל הרך יסמל באופן מטאפורי, ילדה צעירה שנמלטה על חייה לאורך ורוחב הערבה המושלגת ומצאה את מותה באופן טראגי בהרים המושלגים ורחוק מכל סימן לציווילזציה. כיוון שקורי אינו חוקר והוא רק מריח ומבין שהיה שם רצח ברוטאלי, שלווה באונס, הוא מזעיק את המשטרה המקומית המנומנמת שמעירה את אנשי ה-FBI. הם שולחים נציגה צעירה משלהם, סוכנת נלהבת, חמה ותוססת (אליזבת' אולסן), אשר שוברת את מוסכמות ה-FBI ברצונה להתעלות מעל הביורוקרטיה היבשה ולא מסכימה לקבור את העובדות בשלג.


(את יודעת איך יורים בדבר הזה? | צילום יח"צ)

השניים משתפים פעולה על מנת לרדת לשורש העניין ולהבין את המקור לרצח ועבור קורי, ששכל את ביתו, גם ישנה אופציה לסגירת מעגל, ניקוי וטיהור נפשי, שמאחוריו משפחה חצי מפורקת עקב הטראומה שחוו (גרוש פלוס ילד). ג'יין, הסוכנת האאוטסיידרית, נכנסת לעולם שאינו שלה וחייבת את התמצאותו של קורי בשטח המושלג כמו את היכרותו את משפחת הקורבן ואת הסביבה והוא זקוק לה על מנת להצליח להתקדם בפיתרון התעלומה, שעשויה להביא לו סוג של צריבה בוערת לפצע השותת פתוח.

שרידן משרטט דיוקן של זאב בודד דרך דמותו של קורי, אשר מתעמת עם חיות הפרא של הסביבה. הוא מייצר את הכדורים לקטילת החיות בעצמו, בדקדקנות מהפנטת וסומך על חושיו והיכרותו עם הסביבה ועם אנשיה. גם אם השליש האחרון של הסרט מרגיש צפוי והמטאפורה קורמת עור וגידים לכדי סיטואציות אמיתיות, אין הדבר מוריד מהעוצמה והאינטנסיביות של הסרט, אותו מביים שרידן בכישרון רב ובמיומנות, דרך סצנות ווקאליות ורועמות, כמו גם סצנות שרועמות בשתיקתן, המייצגת את זעקתה של אוכלוסייה פגועה וכמעט חסרת פנים וייצוג.


(אני מבין שאף פעם לא היית עוד ב-וויומניג | צילום יח"צ)

הזאב הבודד שומר על נשים חסרות ישע, אבל לוחמות פראיות שלא מוכנות ללכת בשתיקה. הגברים של הסרט מציגים מנעד עשיר של דמויות, אבל הנשים הן בדרך כלל פגיעות, חסרות ישע וגם הלוחמות מסיימות מתות או מאושפזות ועם זאת אולי זה מה ששרידן מבקש לזעוק דרך האמצעים הקולנועיים, בהם הוא יודע להשתמש היטב, החל משלב הכתיבה.

שרידן שרטט בצורה מדויקת ומהודקת לא מעט אלמנטים שמושכים את הצופה לכיוון המערבון, דרך הגיבור שלו והסביבה המייאשת. הוא גם עושה עבודה כמעט מושלמת דרך התפאורה והסביבה העלילתית ומקנח דרך פסקול מערבוני הערב לכל אוזן הדורשת את ההקבלה, כאשר וורן אליס, שעבד עם ניק קייב לא מעט במהלך הקריירה של השניים, הוא המלחין והמבצע של פס הקול. אליס, שגם הלחין לקייב את הפסקול למערבון "ההצעה", משתמש בלא מעט אלמנטים מוזיקליים מאותו מערבון מרטיט, שהגיח לפני קצת יותר מעשור ואי אפשר שלא לחוש דימיון, ברגע שעוצמים את העיניים ומקשיבים לזה של הסרט הנוכחי.


רגע, מה עושים שהנורה הזו דולקת? | צילום יח"צ)

משפט על הסרט:
נהדר, קולע, שובה וכמעט מצטיין בכל סוגה בה הוא מוגדר. מותח, דרמטי ומסתורי, גם אם צפוי במעט הוא מאגרף את הבטן, אוחז בגרון ולא מרפה.

משפט על הבמאי:
את ההתחלה המבטיחה שרידן איבד עם פלופ האימה שלו, אבל דרך ההמשך סוגה בשושנים עם כתיבה יוצאת מן הכלל ובימוי עוצמתי. שווה לעקוב אחרי המשך דרכו.

משפט על השחקנים:
ג'רמי רנר מציג פעם נוספת הופעה שמוכיחה שוב ושוב שהוא אכן עשוי מהחומר של שחקני העל. אולסן מחוברת בנימיה לחזון של שרידן ורק ג'ון ברנת'ל לא מנוצל דיו. רנר ואולסן משחזרים הופעה משותפת נוספת אחרי שכיכבו יחד בסרטי "הנוקמים".הו פעה נהדרת של גרהאם גרין ("גרין מייל", ו"רוקד עם זאבים") שמצליח להפיג את המתח הבלתי ניתן לחיתוך, מספר פעמים.


(כל כך היה כיף יחד, שהחלטנו לחזור לעבוד שוב)

משפט על אורך הסרט:
מי אמר שחייבים למרוח סרט על פני שעתיים ומעלה כאשר אפשר לעשות את אותה עבודה אפקטיבית בהיפנוט הקהל במשך שעה ושלושת רבעים ממנה?