"כוכב הקופים: מלחמה": קופים ויורים

אפשר להתחיל ולומר שסדרת סרטי "כוכב הקופים" מדברת לכמה דורות במספר דרכי הזדהות. בעוד הדור הוותיק גדל וחונך על ברכיו האנושיות של צ'רלטון הסטון וסדרת סרטי (וסדרות) "כוכב הקופים" משלהי שנות השישים (1968) אל עבר עומקן של שנות השבעים, דור הביניים (ילידי שנות התשעים) נוטה להתייחס לסרטו של טים ברטון ובכיכובם של מארק וולברג והלנה בונהאם-קרטר משנת 2001 ואולי קצת להכיר את המטריה הקלאסית כזיכרון ילדות דהוי, כאשר מדובר ביצירה קולנועית שהייתה קיימת אי שם רחוק בדפי ההיסטוריה הקולנועית.

הדור הנוכחי והצעיר ביותר יודע שהיה אי פעם סרט "מקורי" של ברטון ויודע שישנם כמה סרטי אקשן קיציים בכיכובם של קופים, אותם מנהיג סיזר, שהוא בעצם השחקן אשר מגלם את גולום (אנדי סרקיס) בסדרת סרטי "שר הטבעות" (עוד פסיק בהיסטוריה הקולנועית שלהם). עצם העובדה שסרטי כוכב הקופים נפרסת על פני עשורים, מדלגת בין דור לדור ונותרת רלוונטית היא בעצם סימן לניצחון הגדול שלה ולעובדה שהמדיום יודע להעביר את המסר במספר גרסאות ובכל פעם המסר לא מאבד מחשיבותו, אלא מתעדכן ומשתכלל לפי התקופה וגם בקווים כלליים.

הסדרה המקורית דיברה על הבדלים בין גזעיים ועל המסר המרכזי והגדול, במסגרתו חובה על כל סוגי בני האדם לדעת להסתדר בינם לבין עצמם ולקיים דו שיח אמיתי (שגם עבר הלאה, לסדרת הסרטים הנוכחית), כאשר התוצאה למלחמות הבלתי פוסקות בין בני האדם הציגה מסר אפוקליפטי דרך עיניים אנושיות, בעיקר בהתחלתה של סדרת הסרטים וצופה למין והגזע האנושי סוף רע ומר. הסדרה הישנה ההיא זרקה את האדם אל תוך מציאות בה הוא נשלט על ידי קופים, הלכה והתקדמה לאיטה לאחור, כאשר היא התפרקוולה (הפכה לסדרת פריקוולים - הרגע הומצא) ומהמקום הזה בעצם נראה שנולדה הטרילוגיה הנוכחית.


(הילדה בשוק. מה אמרתם לה? | צילום: יח"צ)

סרטו של רופרט וויאט (שהקריירה שלו לא המריאה, למרות הצלחת הסרט) - "כוכב הקופים: המרד", משנת 2011, החל ברצף הסרטים מההתחלה הכרונולוגית, כאשר בני האנוש הולידו בכדור הארץ כדור שלג מתגלגל לכיוון כוכב הקופים (בעוד במסגרת הסרט דווח על חללית שיצאה לחלל - כנראה לכוכב הקופים מהסרט הראשון בסדרת הסרטים המקורית) ובעצם יצר התחלה טרייה שמתכתבת ומחדשת את הסרט האחרון בסדרת הסרטים הישנה. שלוש שנים לאחר מכן המשיך מאט ריבס (במאי הסרט הנוכחי) את הקו של האנושות המתפוררת, עם עליית סיזר ואוכלוסיית הקופים שלו בעולם חולה וחושש ועכשיו הגיע עוד פרק נפלא בסדרת סרטים מופלאה, שלא מורידה את הרגל מהגז בכל הנוגע לעניין וכולל רפרנסים מרובים, איכות, עומק עלילתי וגם סצנות אקשן מרהיבות.

הקופים חיים ביער וסיזר שומר על תקווה עמומה שבני האנוש והקופים עדיין יכולים לקיים חיים מלאי הרמוניה, עד שהוא נכווה בפעם האחרונה שהוא יכול להרשות לעצמו והכל מתהפך. הקופים ממשיכים לנוע לכיוון גאולה ובהנהגתו של סיזר הם מחפשים את המקום הבטוח בו יוכלו לחיות בשקט וללא הצקה אנושית. בעודם חיים ואנושיים מאוד בעצמם, הרבה בזכות טכנולוגיית ה-Motion Capture שהעבירה ערימות של אנושיות, דרך הבעות פנים מדויקות עד פלצות, תנועות חדות ומדויקות וכמובן דרך השליטה הטכנולוגית והאנושית של אנדי סרקיס הנפלא, שייצר מסיזר חתיכת גיבור תרבות, שגורם לכל צופה שיושב בקולנוע להתבייש בהשתייכות שלו לגזע האנושי.

הבושה הזו, ששוטפת אותנו במרבית חלקי הסרט, היא סימן לאחד הניצחונות הכבירים של ריבס בסרט הנוכחי, שעל פי כל הערכה שפויה היה אמור להיות סרט קיץ מטורף ומלא אפקטים ופעלולים חוץ קופיים. הסרט הנוכחי שם דגש רב על אנושיות היצורים הלא אנושיים ועל חוסר האנושיות של היצורים האנושיים. מוריס האורנגאוטן (בביצועה של קורין קונובל, בפעם השלישית) היה הדמות עם ההבעות והמחוות המרגשות מכולם, לדמויות בני האדם היה תפקיד מרכזי בעיקר בלגרום לצופה לשנאה ותסכול רב. הקולונל האנושי היה דמות כמעט מובהקת למפקד גדוד חיילי סער נאצים והרפרנסים הנאציים שהוא ופקודיו קיבלו מסרטים מבוססי אירועים היסטוריים כבר יצאו מכלל שליטה בשלב מסוים, כאשר הומאז'ים לסרטי מלחמה ("אפוקליפסה עכשיו" הוזכר באופן גלוי) ולסרטי שואה והתייחסות למחנות ריכוז, מפקד גלוח ראש ותנועת התנגדות הופיעו לאורך הסרט יותר מפעם אחת במהלך חלקים מסוימים של יצירתו הקולנועית של ריבס.


(אני קופץ לחמש דקות למקלחת, שימי עין על הילד | צילום: יח"צ)

מעבר לכך סיזר, הגיבור של הסרט ושל כל סדרת הסרטים הנוכחית, התעגל ועבר מספר שינויים לאורכו של הסרט הנוכחי. הוא הפך ממנהיג דאגני, פשרני ואכפתי לדמות משולהבת לנקמה, שכמה להתנתק מהעדר שלו בשביל להגשים את הרצון האישי והפרטי שלו לזכות בנקמה וסגירת מעגל. הוא הפך להיות גיבור מערבונים ושליש שלם של הסרט התנהל גם בדיוק לפי הקצב שסיזר הכתיב לו. טרנספורמציה מסרט קיץ אודות מלחמת גזעים הפכה אותו לרגעים ארוכים למערבון איטי, מהורהר עם אווירה תואמת, שכללה דהירה על סוסים במרחבים הפתוחים וכמובן נעימת מערבונים קלאסית, שלא מותירה הרבה מקום לפרשנות.

סיזר נעזר ברגעים רבים בדמויות שהשלימו אותו, כאשר בנה לו מן "אחוות טבעת" שדהרה אל עבר מטרה. הוא יצא עם ילדה אילמת, שייצגה זן שלם בסכנת הכחדה - בני האדם. הוא יצא עם קוף אחד מכל סוג למסע, שאיתם כאמור בת האדם שאימצו (בניגוד רב לאימוץ של סיזר בסרט הראשון) ובדרך הם אוספים את "קוף רע", ההפוגה הקומית של הסרט, שמרגישה לעיתים רבות כמאולצת, על מנת להנמיך את להבות הקדרות והרצינות שמשדר הסרט, אבל בסך הכל הוא תוספת לא רעה וחיובית, אחרי השקילה הסופית על כף המאזניים.

"רשימת שינדלר" מרגישה מעבר לפינה בכל הנוגע ליחס בני האדם לקופים (הצלפות וכליאה מאחורי גטאות) או בעיצוב דמותו של הקולונל (וודי הארלסון), שמבריק את קרחתו על המרפסת, מול חייליו ומטפח אצלם שנאת דם תהומית עבור גזעים נחותים מהם. אקשן קיץ אמרתם? הא? נסו יותר בכיוון סרט מסע מהורהר, עם כל אותם עומקים ורפרנסים על גבול המחוות לסרטי העבר. מערבון הכולל גיבור מצולק שמחפש נקמה עם צוות מסייע שמורכב ממפרט עשיר של שותפים למסע ותסיימו עם קיסר משול למשה, אשר מוביל את בני ישראל הפרטיים שלו הרחק מהמצרים, דרך קריעת ים סוף מושלג והגעה לארץ המובטחת. חיפשתם אקשן. אה? יש גם את זה, לא בשפע, אבל קיים בכמות נכבדת.


(יאללה, שק קמח לשלושה קילומטרים | צילום: יח"צ)

כוכב הקופים של שנות השבעים הייתה סדרת סרטים מצליחה שגררה אחריה סדרה ונעלמה כלא הייתה עד תחילת שנת 2000 וההמשך לאחר מכן ידוע. הסרטים היו מוצלחים, אבל לא כולם שמרו על רמה גבוהה של ביצוע ולצד המסר הגדול שעלה מהסדרה היא הלכה, דעכה והצדיקה את ההיעלמות שלה מהנוף, בסופו של דבר. במידה מסוימת, הסדרה הנוכחית עושה לסדרה הישנה את מה שטרילוגיית באטמן של נולאן עשתה לסדרת הסרטים של באטמן מהניינטיז, אשר הלכו וגוועו מרגע לדודלי. העומקים, האפלוליות וההתרכזות בגיבור שאינו בן אדם ומסמל את מות האנושות, כל אלו ייצרו טרילוגיית סרטים שלא מפסיקים לנסוק, על אף הסיכוי הנמוך שניתן להם להצליח מלכתחילה והסרט הנוכחי הוא בהחלט שיא קולנועי נוסף שכזה.

משפט על הסרט:
הסרט הזה מהווה סוג של הכנה ותשתית לכוכב הקופים עצמו ולסיבה המקורית, בעטיה יש כוכב בו הקופים שולטים ובני האדם נשלטים. הוא סרט שיצא בקיץ, על קופים מול בני אדם, אבל אם נעזוב לרגע דעות קדומות (ועם סרט כזה, קצת קשה) נבין שהקיץ הזה הניב עוד פנינה קולנועית משובחת.

משפט על הבמאי:
מאט ריבס ("כוכב הקופים: השחר", "קלוברפילד" ו"תן לי להיכנס"), פשוט ממשיך את ההצלחה של הסרט הקודם וגם מעבה אותה עם תסריט חכם, שילוב ז'אנרי וביצוע מהודק שכל התייחסות שלו למקומות אחרים בהיסטוריה משולבת היטב ברצף העלילתי. במילה אחת: "הצלחה"!


(מי הכי מניאק בכל העיר? הקולונל הכי מניאק שאני מכיר | צילום: יח"צ)

משפט על השחקנים:
אנדי סרקיס וצוותו נעים, מזיזים ידיים ושאר איברים ומצליחים להפיח חיים מציאותיים כל כך בשביל להעניק לסרט הזה עוד מנה גדושה של מציאות לעלילת פנטזיה. וודי הארלסון הוא נבל מצוין, בדיוק כפי שמצופה ממנו וסטיב זאן הוא הפוגה קומית מצוינת, כפויה ככל שתהיה, שמזכירה קצת את גולום, בסרט בו השחקן שהניע את גולום הוא הגיבור הראשי והבלתי מעורער.

משפט על אורך הסרט:
לא יאומן ששעתיים ועשרים עברו כאילו כלום. 90% אחוז מהזמן העיניים מרותקות לנעשה על המסך וגם אם אפשר היה לקצר קצת, למה בעצם? אם כל דקה מהסרט הייתה כיף אחד ארוך ונהדר.