"בייבי דרייבר": בייבי בום!

מה כבר יכול להיות מוצלח בסרט מרדפי מכוניות, חודשיים אחרי ש"מהיר ועצבני 8" יצא? מה יכול להיות מוצלח בסרט שמשווק את עצמו עם כרזה הכי טראשית בעולם וכזה שהגיבור שלו הוא הגיבור הראשי הרכרוכי של "אשמת הכוכבים"? הכל! הכל יכול להיות מוצלח בסרט שכולו אקשן ומוזיקה ללא הפסקה, עם כוכבי על משניים וכוכב ראשי שמוכיח את עצמו פעם נוספת, בתפקיד לא קשה במיוחד, אבל תפקיד שמביא עימו יוקרה והבטחה להמשך העסקה בתחום, ברמות הגבוהות ביותר.

אדגר רייט, אשר אחראי, באופן כמעט בלעדי, על נסיקתם ההוליוודית האישית של סיימון פג וניק פרוסט, בסדרת סרטים קומיים מתחכמים ושנונים, שכללו אותם בתור הגיבורים הראשים ("מת על המתים", "אקדחים לוהטים" ו"סוף העולם"), הוא גם האחראי הראשי ליצירת הסרט המהנה הנוכחי. זה שכולל בתוכו לא מעט כוכבים הוליוודיים ועוד אחד צעיר, כאמור, המצוי בתחילת הקריירה, אבל כזה שלוקח את העניינים לידיים (והרגליים) ודורש הכרה כמעט מיידית עם אחד מהסרטים הטובים והתזזיתיים שנראו פה וללא הגזמות פרועות ודימיוניות כמו של דיזל, ג'ונסון ושאר הצוות.


(רגעים של שתיקה מביכה במעלית | צילום: יח"צ)

ציבור צופי הקולנוע הוא ציבור עם אוזן מוזיקלית רגישה ומאמצת. כלומר, אי אפשר היה להתעלם מהאהבה האדירה שקיבל "שומרי הגלקסיה" ובטח לא בזכות העלילה ה"מסעירה" שלו. היו ב"שומרי הגלקסיה" דמויות נפלאות, מצחיקות וכאלו שכיף להתחבר אליהן, אבל מעל הכל היה כיף לכולם לאמץ את פס הקול אל החזה, הלב והאוזניים. זה אחד הדברים שנותרו מהסרט הראשון ועד לסרט השני. אף אחד לא זכר את העלילה בצורה מדויקת, אבל את השירים שליוו את הסרט, כולם עדיין זוכרים ושומעים כבר במשך שנים רבות לפני שהסרט שוחרר לקולנוע.

גם ב"בייבי דרייבר" הפסקול הוא אחד היתרונות הבולטים בסרט שופע במרדפי מכוניות ועלילה ממש לא ייחודית. מה שמבדל את סרט האקשן הנוכחי מדומיו או בני משפחתו החורגים הוא השילוב בין הדמויות, בעיקר הדמות של השחקן הראשי וכמובן מה שמנחה אותו במהלך כל הסרט - המוזיקה ויש כל כך הרבה ממנה במהלך הסרט. כל כך הרבה שהיא טשטשה חלק נכבד מהחסרונות הבנאליים בהם הסרט לוקה והפכה אותם לעובדות דהויות, שאפשר להתעלם מהם ולשים אותן ברקע וזאת על מנת להמשיך להסניף מהכיף הטהור הזה.


(נהגוס. אתה מגיע לפתח תקווה? | צילום: יח"צ)

סצנת הפתיחה של "בייבי דרייבר" היא אחד מהדברים הכי מגניבים, רעננים ומוצלחים שפתחו סרט לאחרונה. אולם שלם בהקרנת טרום הבכורה התל אביבית קצת חשש, אבל בסופו של סיקוונס המרדף הראשון וזה שפתח את הסרט כולו החלו מחיאות כפיים בודדות וחוששות להתגנב אל אולם שלם שנסחף (ובצדק) ומילא את חלל האוויר במחיאות כפיים סוערות, כאילו זה הדבר הכי טוב שראו מזה שנים רבות - וזו רק הייתה ההתחלה. סצנת הפתיחה זעקה למחיאות כפיים והן הגיעו כלאחר כבוד ועם כל הכבוד למשהו רענן, אחרי שכמעט שני עשורים חורך דיזל את המסכים עם העצבים והמהירות שלו.

"בייבי" הוא כינויו של ילדון צעיר שמוצא את עצמו עובד אצל אדם אפלולי, נוכל גדול שמארגן שודים מדי כמה זמן עם צוותים שונים ונהג אחד קבוע - ניחשתם נכון; "בייבי". הוא אמנם נמצא אי שם סביב שנות העשרים לחייו, אבל יש לו כבר קילומטראז' (כן, כן...I said it) גדול בעולם הפשע, בשודים וכמובן על הכביש. הסיפור המוכר מתחיל להתנגן (וזה הרבה אחרי שהמוזיקה כבר צוברת לא מעט דקות) ומספר על נער שאיבד את הוריו, הסתבך עם האנשים הלא נכונים והוא צריך להחזיר חוב גדול. אה...שלא נשכח, יש גם נערה וחלום לדהור אל עבר השקיעה ואי אפשר בלי האוזניות באוזניים, אלו שמנתקות אותו (כמעט) מהעולם החיצוני ועוזרות לו לשחות בעולם משלו ועם קצב משלו.


(לא נשכח את הנערה המקומית | צילום: יח"צ)

סיפור פשוט למדי וכך הוא גם יתנהל עד סופו של הסרט. אז מה מיוחד פה, אתם שואלים? בניגוד לסרט שאין לומר את שמו מפאת העניין של ההשוואה ("מהיר ועצבני", מה. עוד לא קלטתם?), אצל "בייבי" המוזיקה השולטת מגוונת יותר מראפ/היפ הופ (לא שיש בהם משהו רע) והיא לגמרי שולטת בכל אספקט של הסרט. היא מסונכנרת לקצב של הסרט, של מנועי הרכב המגרגרים ושל יריות הרובים ונראית כאילו היה ניתוח מוצלח במיוחד שאפשר למוזיקה להתנות את קצב העלילה ומארגן את כל ההתרחשויות שלה.

אי אפשר לדבר רק על המוזיקה מבלי לשבח גם את מרדפי המכוניות שנעשו ושוב להשוות ל"מהיר ועצבני", שעם קצב התקדמות הסרטים שהפרנצ'ייז הזה מייצר, התקדמו האפקטים המיוחדים, אבל הנשמה תעתה בדרכה וחלה הולכת לאיבוד. קרי, האמינות וההקשר למציאות. אפילו ש"בייבי דרייבר" מופרך בצורה מסוימת, מבחינת עלילתית, אי אפשר לומר שהוא בדיוני ודימיוני כמו שהפכו להיות סרטי "מהיר ועצבני". הכל בגבול הטעם הטוב והכל עשוי בטוב טעם ופשוט כיף אחד גדול וארוך.


(לא מקשיב לך, אתה לא מחליט עליי! | צילום: יח"צ)

אפשר לעשות סרט קיץ עם מכוניות ולא להיות מצוץ מהאצבע. אפשר למחזר רסיסים רעיוניים מסרטים אחרים ועדיין להיראות טוב ומה ש"בייבי דרייבר" עושה הוא שילוב גדול, הדוק, המבוים ביד אומן ובקצב סוחף ומרשים ועם פסקול שעוד יהדהד טוב בחודשים הקרובים אצל עכברי הקולנוע והמוזיקה ולא רק בפלייליסט שלהם.

משפט על הסרט:
אם אפשר לומר זאת בתור סיסמא, אז: "בייבי דרייבר מחזיר את היוקרה לסרטי המכוניות". והוא לגמרי עושה זאת. הוא גם מחזיר תמימות, קלאסה, חום ואהבה ומתכתב עם לא מעט קרובי משפחה ועושה זאת בצורה מכובדת. כיף קיץ טהור וסרט שעוד כמה שנים כנראה יתהדר בתואר "קאלט".

משפט על הבמאי:
האיש שהביא לנו את "אקדחים לוהטים" התזזיתי משחזר את הקצב המטורף ומוסיף דריפטים, אקשן בלתי פוסק, צחוקים ומוזיקה נפלאה ושוב מוכיח שכאשר הוא מביים, הוא עושה להיטים מיידיים עם כיוון לסרטי קאלט מודרניים.


(מי אמר שחפצים נראים קרובים יותר במראה? | צילום: יח"צ)

משפט על השחקנים:
אנסל אלגורט הוא לא שם שקל לזכור, אבל כנראה שתצטרכו להתרגל אליו (שוב). אחרי "אשמת הכוכבים" - הוא מרהיב, מלהיב ומרטיט. כל השאר מאחוריו, ברקע; טובים כתמיד, אבל רבע מהזמן של אלגורט. ג'יימי פוקס נפלא, קווין ספייסי נהדר כהרגלו, צריך יותר מג'ון האם בקולנוע וג'ון ברנטל בכלל.

משפט על אורך הסרט:
כמעט שעתיים - 113 דקות שטסות ביעף, כמו אחד הרכבים בהם נוהג אלגורט ובתוכם משמיע לעצמו מוזיקה באוזניות של האייפון. חוץ מזה שאלו 113 הדקות, בהן מוצרי אייפון התפרסמו לא מעט, אלו היו 113 דקות משכרות.