"להתראות גרמניה": רגל בדלת ונקמה בלב

בשונה מהרבה סרטים שהתמה המרכזית שלהם הייתה השואה והגבורה, "להתראות גרמניה" של סאם גרברסקי (הבמאי של ההברקה הקולנועית "אירנה פאלם") לוקח את השואה ותקופת מלחמת העולם השנייה ומייצר ממנה סוג של מקפצה וסיפור מקדים להציג יהודים בתור אותם המעאכרים שהיטלר לימד לתעב. הנקמה היהודית לא מגיעה דרך כוחניות, אלא דרך תחבולות ותכסיסנות ונדמה שגרברסקי מצליח למצוא נוסחא שמשלבת בין הקלילות, הסרקסטיות והערמומיות של סוכני המכירות היהודיים, שמוכרים מצעים לגרמנים, לבין האבל והטראומות האישיות של כל אחד מהם, הנישאות איתם ממלחמת העולם השנייה.

באותו הקצב מתקדם הסרט של גרברסקי, כאשר הוא ניחן באותה קלילות וסוג של קומדיה עם טעם של אפר בפה. הקומדיה מתפוגגת במהרה לכדי התפלשות בזכרונות ממחנות ההשמדה, שעושים Reset לראש של הצופה שכבר התחיל להרגיש בנוח עם "הנקמה היהודית". וכך ממשיך גרברסקי לדלג בין צחוק לאבל, בזיגזג בלתי פוסק, כאשר יד אחת של שרביט המנצח מורמת אל על, בכדי לסמן לקהל לצחוק ובמהרה מורדת, בכדי לפנות מקום ליד שמאל, שתאותת לקהל לנגב את הדמעה שהחלה לנזול בקצה של העין.


(בדרך לעוד לקוח לא מודע | צילום: יח"צ)

דיוויד ברמן (מוריץ בלייטבראו מ"ראן לולה ראן", "מלחמת העולם Z" ו"מינכן") הוא ניצול שואה עם יוזמה, הוא רוצה לפתוח עסק למכירת סדינים ומגוון מצעי משי לגרמנים. הוא מסרב להתיישר עם סטטיסטיקה המצביעה על הדרת הרגליים מגרמניה בעקבות השמדת אחוז גדול של עמו על ידי המנהיג הגרמני ועושיי דברו. הוא רוצה לנצח ולנצל את המצב הנוכחי על מנת לנסות ולהתעשר. הוא אוסף תחתיו ניצולים יהודיים נוספים ובראשם הולצמן (מארק איווניר - "רשימת שינדלר", "מר וגברת סמית'" ו"טינטין") והם מתחילים לפזר את המצעים בשטח תחת זהויות בדויות.

דיוויד מצוי בפלונטר פרטי משל עצמו, כאשר מעבר לעסק שהוא מקים בנכלוליות, הוא גם מצוי תחת חקירת אפטר מלחמה ומואשם בעצם זה שהוא שרד את מחנה הפליטים. עובדה שגרברסקי מנסה להדגיש בתור ביקורת על הדרך בה היקשו על פליטי שואה, גם כאלו שנושאים עימם טראומות מלחמה וטרום המלחמה צריכים לתת הסבר טוב מאוד למה הם בחיים ולא אחרים. הדרך בה ניגשים לטפל בפליטיי מלחמה צריכה להיות מחושבת, עדינה ומתחשבת ועדיין מבינה כי לעיתים מה שיהודים היו צריכים לעשות בשביל לשרוד היה מצוי תחת מטרייה ויריעה רחבה למדי.


(אז הבנת מה צריך לעשות בשביל להכניס לגרמנים האלה? | צילום: יח"צ)

גרברסקי גם מעלה ומטיל ספקות, דרך הגיבורים שלו בסרט, בנוגע לאל וה״טעויות המרובות שלו״, משהו שהוא קצת פחות פופולארי בסרטים המקושרים לשואה. משהו שהוא פחות פופולארי בנוגע לעם היהודי. גרברסקי בכלל מנסה לשבור כמה כללים ידועים ונפוצים בסרטים המקושרים לתקופת השואה. איבוד אמונה באל אינו נושא אהוד בסרטים עבור העם היהודי, פיתוי דרך מאכלים שאינם כשרים בעליל ולבסוף דווקא יישור קו עם הסטיגמה הנאצית בנוגע לערמומיות והנכלוליות היהודית, אותה מדגיש מעל כולם, דיוויד, הסוחר הממולח ונעדר האמינות. האיש שרוצה למכור לכם מצעים במחיר מופקע ויגיד לכם הכל בשביל שתקנו אותם, אבל מהצד השני, כאשר הוא נמצא בחקירה הוא מאתגר את הצופים בנוגע לזהותו האמיתית.

הדואליות ההיא של הגיבור, כאשר הוא משקר למחייתו וצריך לספר את הגרסה שלו לאמת בנוגע לעברו במחנה ההשמדה, היא זו שמציבה את הצופה במצב של חוסר וודאות בנוגע לגורלו ולאמינותו הכללית. בכך מייצר גרברסקי עבודה נהדרת, למרות שלא מצליח לסחוף או לרגש בסרט שההשפעות הללו הן מצרך מתבקש בתור תגובות טבעיות וכאלו שמצופות מקהל הצופים, על מנת לבדל אותו מסרטים שונים ברוח התקופה.


(אז את לא נמשכת אליי בשום צורה? | צילום: יח"צ)

משפט על הסרט:
בתחילתו הוא עוד מצליח לרגש ואחר כך זה הופך להיות בנאלי. פיקים קומיים נהדרים נרשמים בצורה מעודנת, אבל מועטים למדי ובסך הכל הוא עושה את העבודה תחת המשלב הז'אנרי, אבל רחוק מלהיות מלוטש ומרשים במאת האחוזים.

משפט על הבמאי:
יודע בדיוק את העבודה במינון הנכון של קומדיה ורצינות תהומית. עם התקדמות הסרט הוא קצת מאבד מהכוח והייחודיות של הסרט וההגעה לקו הסיום מתבצעת עם הלשון שלו בחוץ.

משפט על השחקנים:
מוריץ בלייבטראו מבריק ומצחיק ואיווניר עושה עבודה מצוינת באמינות. צוות השחקנים שמקיף אותם מגלם היטב את דמויות המשנה והכימיה בין כולם פשוט עוזרת לסרט להתרומם למקומות הקומיים הנהדרים, אליו מגיע הסרט.

משפט על אורך הסרט:
100 דקות טובות של סרט נהדר. אין מה לחתוך או להוסיף, בבחינה הזו הוא עובר גם כן.