"הצלף": צולף לשלוש

דאג לימן נמצא במגמה מעורבת בכל הנוגע לקריירה שלו בתחום הבימוי. מצד אחד הבמאי שהצטיין עם הפקה של שני הסרטים הראשונים בסדרת סרטי ג'ייסון בורן גם ביים את הסרט השני בסדרה ("זהות כפולה"), מצידו השני הוא רשם צלילה עם "מר וגברת סמית'", סרט שהנקודה החיובית היחידה שלו הוא תחילת הזוגיות המפורסמת בתבל (לשעבר) של בראנג'לינה. הוא רשם עוד כמה קפיצות ראש לתוך קרקע מבוטנת ("ג'אמפר" ו"משחק הוגן") ושיקם את עצמו לפני ארבע שנים עם "קצה המחר", בכיכובם של טום קרוז ואמילי בלאנט.

כאשר מגיעים לבחון את התנאים המוקדמים של "הצלף", קשה לדעת מה נקבל? האם את הבמאי של "מר וגברת סמית'" או שאולי את האיש שנגע בפסגות של אקשן (בהפרש כללי של 12 שנים בין שיאי קריירת הבימוי שלו)? מה שבטוח השם שלו עדיין מוביל את הצופים ומסקרן. תוסיפו למשוואה עמוסת החששות מתאבק פעיל של ה-WWE, שבינתיים מככב בסרטים מליגות נמוכות (חיסרון בפוטנציה) ואת אהרון טיילור ג'ונסון הנפלא שהיה מדהים ב"יצורים ליליים" (יתרון) ותקבלו משוואה בשלושה נעלמים, שקשה לדעת את הכיוון הכללי.


(תופס תנומה. תעירו אותי שיחדשו את היריות | צילום: יח"צ)

השנה היא 2007. המיקום: עיראק. שני חיילים אמריקאיים שקיבלו קריאה לחילוץ של קבלנים שעובדים בלב המדבר העיראקי מגיעים למשימת חילוץ והצלה, אבל אין הרבה מה לחלץ או להציל. אולי מלבד מכשירי קשר אבודים. השניים משקיפים כמעט במשך 22 שעות על הגוויות המרקיבות והמצהיבות תחת השמש המדברית הקופחת ובשלב מסוים קם הצלף האמריקאי; מת'יוז (המגולם על ידי סינה) ומחליט לעשות טיול קצרצר, על מנת לחץ את עצמותיו ולקדם את היציאה מהמקום שכוח האל, אליו נקלעו הוא והמשקיף שלו. המשקיף שלו, אייזק (המגולם על ידי טיילור ג'ונסון) ממשיך להשקיף ולהביט בדאגה עד ש...

ירייה מושהית מפלחת את האוויר המדברי הדחוס, החולי ורווי סופות החול הקטנות, הר האדם (סינה, בכל זאת) העונה לשם מת'יוז נופל כמו שק עצום של תפוחי אדמה, אייזק רץ לעזרת חבר, בשביל לחטוף ירייה ולהגיע בסופו של עניין למסתור מאולתר - חומה רעועה שהייתה חלק מבית ספר מקומי וכיום היא המחסום האחרון בינו לבין צלף עיראקי רהוט במיוחד, שמנסה לשטות בו דרך מכשיר הקשר. חלק הארי של הסרט הוא האינטרקציה בין השניים, בין שני אויבים שמנסים ללמוד זה את זה ואולי לנסות בדרך עקומה להבין משהו על מי שיושב מהצד השני של החומה.


(לונג שוט - סינה בלי החגורה | צילום: יח"צ)

ישנה חוסר אחידות בתגובות של הצלף העיראקי כלפי אויבו. מצד אחד הוא מלטף ומנסה להתחבב על יריבו, מהצד השני הוא מאיים בריש גלי. האמריקאי משחק במשחק של זמן כיוון שבכל דקה שעוברת החומה מעניקה פחות צל והגנה מהסכנה המיידית שאורבת מעבר לה, בדמותו של הצלף העיראקי. טיילור ג'ונסון כבר גילם רדנק ב"יצורים ליליים" וגם פה מגלם אדם פשוט, שלומד על מיטב הסופרים המפורסמים של ארצו (אדגר אלן פו) דווקא מפיו של החייל העיראקי, שמנסה להערים עליו בתחבולות ותכסיסים זולים, בערך כמו מה שלימן מנסה לעשות עם סוף הסרט שלו, כאשר הליבה המרכזית שעונה על תצוגת המשחק של טיילור ג'ונסון בסרט עם קצב זוחל למדי.

הסרט לא התקבל בזרועות פתוחות אצל קהל המבקרים והצופים האמריקאיים עד כה והואשם בשעמום הצופים. האשמה לגיטימית, כאשר ניתן להבין את מקורה בעצם העובדה שהסרט הוא בעיקר תצוגת תכלית של שחקן אחד במרחב פתוח ובלי הרבה אפשרויות לתמרן בו, קצת כמו ריאן ריינולדס ב"קבור" או סטיבן דורף ב"נקודת שבירה". המרחב של טיילור ג'ונסון אמנם גדול יותר ויש איתו עוד שני שחקנים בצוות, אבל מרבית הנטל הוא על כתפיו והוא עומד בו היטב, בסרט שמצליח, איכשהו להדחיק כמעט שעה בהילוך איטי ובלי יותר מדי יומרות להעמיק או לספר סיפור ונשען על יכולות משחק ויכולותיו של הבמאי לייצר אלמנטים מפתיעים ואולי צפויים למדי בכל הנוגע לסיומה של העלילה.


(היי! פה לא המקלחות של הבנות | צילום: יח"צ)

משפט על הסרט:
שמו באנגלית הוא The Wall ולא, אין לו שום קשר לסרט של פינק פלויד. המפיצים המקומיים ניסו לשווק אותו בשם שמזכיר את הסרט של איסטווד ("צלף אמריקאי" שהצליח מבחינה מסחרית) והוא עושה עבודה שונה, אבל טובה למדי, ביצירת מתח, עניין עד הרגע האחרון (חרף הקצב המשמים) ותצוגת משחק מרשימה אחת.

משפט על הבמאי:
כאשר המצב נראה אבוד, לימן מצליח לתת לסרט דחיפה למעלה, קצת לפני שהצופה הראשון שומט את ראשו מבין כתפיו. תכסיס זול למדי מגיע לקראת סופו של הסרט, אבל כזה שעובד ולימן נותר עם הראש מעל למים בכל הנוגע לקריירת הבימוי שלו.

משפט על השחקנים:
ג'ון סינה לא באמת נבחן ליכולות המשחק שלו באופן רציני, אבל מוכיח שהוא צריך לקבל צ'אנסים על גבי צ'אנסים, כי הוא לא רע בסך הכל. אהרון טיילור ג'ונסון עושה את הסרט ומבצע תפקיד נהדר כאשר הוא ממשיך להוכיח למה הוא כזה תפוח אדמה לוהט בקרקע ההוליוודית.

משפט על אורך הסרט:
שעה וחצי מדודות ומתוקצבות היטב, שברור שכל דקה מעבר להן הייתה בגדר חריגה מוגזמת. אורך סרט נכון, בעיקר ביחס לתוכנו וקצבו הלא פשוט לעיכול.