"לילה קשוח": רוכבות על הגל

מודרני לומר בימים כאלו, שפאטי ג'נקינס מביימת את גל גדות להיות סיפור הצלחה הוליוודי מטורף בכל קנה מידה, שסרטים בכיכובם ובבימויים של נשים הם הדבר העכשווי. אבל האמת שעל הרכבת של סרטי נשים מצחיקות כבר מזמן טיפסו לא מעט שחקניות ובמאיות פעילות, מצחיקות, וולגאריות וחזקות - מכווצות אשכים, עושות סמים ומשחררות נוזלים וגזים מכל כיוון אפשרי. אז מה חדש בסרט הנוכחי בעצם? אולי הבמאית הצעירה של הסדרה "ברוד סיטי", בעלת השם מצית הדימיון - לוצ'יה אניילו.

אניילו בת ה-34, בניסוי כלים ראשון בקולנוע, מצליחה להצחיק, אבל הבאז הפמיניסטי מסביב, כולל גדות וג'נקינס שלובות הידיים, עושה שירות כמעט מוגזם גם להצלחה הנוכחית בקופות עבור הסרט המונהג על ידי סקרלט ג'והנסון, בתפקיד קומי, בסרט קומי פרוע ו-וולגרי, כאשר בדרך כלל התפקידים הקומיים שלה מתמצים באיפוק, עידון מסוים או מאחוריי מיקרופון המדבבת בסרטים המיועדים לגיל הצעיר יותר. הפעם היא המאופקת היחסית בסרט שבו הרסן וכל הברגים משוחררים אצל חלק מהכוכבות שיש לקאסט להציע. היא ה"דאג" מ"בדרך לחתונה...", רק שאותה לא שוכחים על גג בית המלון והיא קצת יותר אקטיבית, אבל עדיין רגועה יחסית לשאר.


(לכי תספרי לכולם, שאת מתחתנת...)

ככה גם נראה הסרט של אניילו ובכיכובה של סקרלט ג'והנסון. אם "בדרך לחתונה עוצרים בווגאס" היה עוצר בעצם ב"מסיבת הרווקות", כנראה זו הייתה התוצאה הסופית. סרט משולב שלא בהכרח משלב איבוד זיכרון ושחזור לילה פרוע, אלא חוויה אקטיבית של לילה פרוע ושוב אנחנו חוזרים לקטע בו נשים רוצות להוכיח שהם מצחיקות לא פחות מגברים ולכן הן עושות (מביימות ומשחקות) בדיוק סרט גברים עם רפרנסים ובדיחות נשיות. זה עובד וזה כבר עבד לפני כן. נשים הוכיחו שהן יכולות להיות פרועות, משוגעות, וולגאריות וחסרות מעצורים כמו גברים ועכשיו זה כבר נראה כמו השלב שבו צריך לחזור לאיזון ולהפסיק לנסות להוכיח, אלא ליישר קו בין המגדרים, להתקדם ולרוץ הלאה.

בעונה האחרונה של סאות׳פארק קארטמן היה תחת עיוורון וקסם נשי ופרגן ללא הפסקה (דבר שכשלעצמו מוזר) לחברתו. הוא טען באוזניי כל מי שרצה (ולא רצה) ובאוזניי חברתו כי נשים הן מצחיקות ולא מוערכות. הסאטירה מאחוריי האמירות של מאט סטון וטריי פארקר הייתה כמובן ליירט את הניסיונות של בנות המין הנשי, שחשו שביצעו צעד משמעותי בז'אנר הקומי, כאשר נתנו במה גדולה לגיבורות "תת תרבות" קומיות להציג את מרכולתן ולהראות שהן יודעות להצחיק ובגדול. זה הולך ונראה כמו שטאנץ חוזר - האישה מצחיקה והעגלה ממשיכה להתגלגל. בדיוק כפי שהשטאנץ של קומדיות "גבריות" כבר מזמן איבד מקסמו וצריך להמציא את עצמו מחדש, כך גם הקטע הנשי מתחיל לאבד מעצמו.


(מה קודם? שוט או קוק?)

לקומדיות הנשיות, בחסות ניסיונות השתוות לגברים, כבר יש דפיציט גדול של מיחזור. קשה מאוד לראות סרטים ממגוון ז'אנרים, שגיבורות נשיות ממחזרות מגיבורות נשיות אחרות, שממחזרות מסרטי גברים. זה מצחיק, אבל לא עד כדי כך ואפקט הרענון כבר הולך ומתפוגג לאיטו בשנתיים האחרונות, כאשר כל קומיקאית בסביבה מנסה את מזלה בקומדיות, שמכוונות להיות קאלט נשי אינסטנט ומקבלות השראה מכמה סרטים שעשו את זה בענק ועדיין מהוות חיקויים, לעיתים דלוחים ודהויים, לסרטים שכבר דרכה בהן כף רגל גברית.

כזו היא התוצאה הצפויה למדי מסרטה של אניילו - קומדיה משעשעת, פרועה וחסרת מעצורים שכוללת מסיבת רווקות, סמים קלים וקצת יותר קשים, סקס, שפה בוטה ודירוג R, בעבור קהלים צעירים יותר, שצריכים סינון. רוב הסרט מתנהל לפי תסריט וקצב צפוי עם התחלה רועשת, מסיבתית וקיטשית, שזורקת את הגיבורות לתחילת דרכן, הצעירה והתמימה, אפופת האלכוהול ומעוטת הבעיות הקיומיות. כל אותן הבעיות עולות וצפות כעשור לאחר מכן, כאשר כל אחת נמצאת בסרט הפרטי שלה והאיחוד הלא מרגש במיוחד מתרחש במסיבת הרווקות של ג'ס (ג'והנסון), שחברתה התלותית, אליס (ג'יליאן בל הפסיכוטית) מארגנת מכף רגל ועד ראש ואף שמחה לעשות קוקאין ולשכנע את חברתה הטובה ללכת בעקבותיה (מזכיר איזה מזוקן, שמנמן ובעל שם יווני מסרט כלשהו).


(הלו! תפסיק לגעת בעצמך! | צילום יח"צ)

הניחושים המיידיים לטייפקאסטים הנשיים שתמצאו בסרט יהיו שאחת מהדמויות תהיה מורה או גננת (מורה במקרה שלנו - צ'ק), שאחת מהבנות תהיה אשת עסקים קרה ומתוקתקת (צ'ק) ואפילו האקטיביסטית הלסבית לא מצליחה להפתיע אף אחד בקהל. ניחוש שני הוא שהגברים בסרט יוצגו בצורה מעוררת רחמים, בצורה "נשית" (טעימות יין במסיבת רווקים של גברים?! מגוחך עד לא אמין) אם תרצו והם הרודפים, הרכיכות התלותיים או "רעים" ומאיימים (טריפל צ'ק!) וכמובן שתיתקלו בניסיונות הכמעט מאולצים לעורר גועל ופרובוקטיביות כמעט בכל שלב מהסרט על ידי הגיבורות הראשיות ובכלל. אה, וקייט מקינון שהתבלטה מצוין ב"מכסחות השדים" גם משמשת בתור האקס פקטור של הסרט הזה בתור האוסטרלית הקרועה, עם השפה הייחודית והמימיקה המשוגעת.

משפט על הסרט:
פתאום בשלב מסוים אתה מבין שהצ׳יק פליק מת וקם לתחייה מחודשת בגרסה גסה, פרובוקטיבית וכזו שפונה גם לקהל הגברי בהומור קקה-פיפי וקשת בולבולים להחזיק את השיער. מצחיק ועושה את העבודה, אבל צריך להישפט כמו כל סרט קומדיה ולהוציא מהמשוואה את הקטע הנשי - מצחיק, טיפשי ונעדר כל עומק וסאבטקסט וזה בסדר.

משפט על הבמאית:
אניילו עושה טבילת אש קולנועית לא רעה, אבל גם לא טובה או ייחודית וממשיכה לרכב על הגל שסללו לפניה. היא הולכת להנות ולסבול בחודשים הקרובים מהעניין הנשי - תאמץ כל קרדיט להיותה אישה וכמובן תתלונן על כל בעיטה בגלל זהותה כאישה.


(יאללה פדיקור! | צילום יח"צ)

משפט על השחקניות:
סקרלט ג'והנסון ממש לא צריכה את ה-A-Game שלה בסרט הזה, היא פשוט עוברת מסך והיא נהדרת ומצחיקה, אבל ג'יליאן בל ומקינון מבריקות ומחזיקות את הצד הקומי באופן מופלא. זואי קרביץ יפיפייה ולא תורמת יותר מדי יכולות משחק או ביצועים קומיים ואילנה גלייזר מגניבה ומצחיקה. דמי מור מגיעה לתגבר וגם לחובבי "אוז" תגיעה הפתעה קטנה בצורת ראיין אוריילי (דין ווינטרס בתפקיד צנוע).

משפט על אורך הסרט:
שעה וארבעים סבירות לגמרי. בלי מריחות מיותרות ומיצוי קומי מקסימלי בזמן סביר. לא לגעת ולהשאיר כמו שהוא.