"טופאק: All Eyez on Me: עדיין מוכר אחרי המוות

בסדר כרונולוגי הפוך למדי ולפני שמונה שנים, יצא הסרט "נוטוריוס", שסיפר על עלייתו ומותו של כריסטופר ג'. ואלאס, הידוע בתור "ביגי סמולס", הידוע בתור "נוטוריוס ב.י.ג.". ג'מאל וולארד גילם את התפקיד הראשי. הוא חיקה את "ביגי" באופן מושלם, עד כדי חיקוי הליכתו והנשימה הכבדה שלו. הסרט לא זכה להצלחה מרובה בקרב המבקרים והמעריצים וסיפר, לעיתים מרובות סיפור חד צדדי, על כוכב עולה בשמי הראפ, שיצא טוב בלא מעט סיטואציות בעייתיות. המשך הסרט סימן את סיפור ההצלחה האישי של נוטוריוס, סיפור היריבות עם טופאק ואת סיפור ההתרסקות שכולם יודעים היכן הוא מסתיים.

לפני שנתיים היה ניסיון מוצלח יותר ב"היישר מקומפטון", מבחינת תגובות הקהל והמבקרים בסיפורם של חברי NWA, בסרט שסיפר את סיפור ההצלחה של הרכב הגנגסטה ראפ, שצמח ברחוב והופרה מאפלייה, גזענות ויחס משפיל מצד המשטרה. מהרצון לשנות (וכמובן להרוויח כסף) עלו להיטי ענק ועל כנפיהם נישאו דוקטור דרה, אייס קיוב, איזי אי וחבריהם לגבולות העליונים של שמיי ההיפ-הופ. בסרט היה דגש חזק על סממני התקופה ועל השפעותיהם על חברי הצוות, כך לפחות בתחילת דרכם. החלק השני, שעסק בפיזור הצוות לכל כנפות תבל ולכל הרוחות, היה בסימן שונה לגמרי.

את הסרט על "ביגי" ביים ג'ורג' טילמן ג'וניור, במאי עם ניסיון סביר ועם קולנוע מגוון למדי ("גברים עם כבוד", "אהבה למרחקים ארוכים" ו"מהיר יותר"), את "היישר מקומפטון" ביים פ. גארי גריי ("יום שישי" בכיכוב אייס קיוב, "המתווך", "הג'וב האיטלקי" ו"אזרח שומר חוק"). לכאורה במאים עם ניסיון מסוים בקולנוע, אבל צוותי השחקנים היו אלמונים למדי (חוץ מפול ג'יאמטי ב"קומפטון") והאמת שדי חזרו לאלמניותם לאחר שהסרטים בכיכובם סיימו את כל ההרצות ברחבי העולם או שבמקסימום שובצו לתפקידים זניחים יחסית בשוברי קופות.


(תעשו פרצוף קשוח - הולכים לאכול צהריים)

את הסרט הנוכחי, על חייו ומותו (בסופו של דבר) של טופאק שאקור ביים בני בום. למי שלא מכיר, בום הוא מפיק ובמאי קליפים בעיקר. את הסרטים שלו אתם לא מכירים וכנראה גם רצוי שלא תכירו. את השחקנים המשתתפים בסרט הנוכחי אתם לא מכירים וכנראה שגם לא תכירו אחרי תום הסרט. לסרט הנוכחי יש הקשר ישיר אל הסרט "נוטוריוס", כאשר ג'מאל וולארד, שגילם את ביגי בסרט ההוא, מגלם גם הפעם את "ביג פאפא", רק בתפקיד עם נוכחות מצומצמת וללא צורך בהכנות מרובות לפני ההשתתפות בסרט.

אביו של דמיטריוס שיפ ג’וניור, השחקן הראשי בסרט, עזר לבנו לקבל את התפקיד, מהיכרות עם מפיק הסרט ופיקנטריה נוספת - האב עבד עם טופאק על אחד האלבומים שלו, שיצאו עוד בחייו. שיפ ג'וניור סיפר שקרא ספרים אותם קרא טופאק, התחבר לצד השייקספירי שלו וטחן ערימות של קליפים של טופאק ללא הפסקה ובסרט עצמו כמעט בלתי ניתן להאמין שהבן אדם שמגלם את "פאק" הוא שחקן, שזהו בעצם תפקידו הראשון בקולנוע ודי הגיע משום מקום, כאשר העבודות הקודמות שלו לסרט לא כללו סרטים אחרים, אלא עבודות יום רגילות. מעבר לדימיון המטורף בין שיפ ג'וניור לטופאק שאקור, יכולות המשחק שלו בסרט הנוכחי, כנראה יקנו לו המשך קריירה הוליוודית לגיטימית ועכשיו היא העת לחלוב את עטיניי הפרה ההוליוודית.

מעבר לכך גם היה סרט והוא דילג בין שני הסרטים הגדולים על הרפארים הגדולים, שיצרו שינוי ועניינו את המעריצים. זה היה סיפורו של ראפר בודד, שעלה מביוב לתהילת עולם וקצת (או הרבה) איבד לא מעט מדרכו בדרכו לתהילת נצח. "ביגי" (גם בסרט הנוכחי) מתייחס לעצמו בקלילות וטוען שהמסר שהוא רוצה להעביר הוא שאנשים "יזיזו את התחת בשביל לקנות תקליט שלי", אבל טופאק דיבר על שינוי, שהוא שינוי תודעתי בקהילת השחורים בארצות הברית ובעולם, בדומה לכוכבי NWA שבאו מקומפטון ורצו לעשות ראפ, אבל גם להתריס בטירוף מול הממסד והגזענות הגואה בארצות הברית של אותה התקופה.


(זה מה שמילאת לי בכוס? תוסיף, תוסיף...)

הסרט של טופאק וחייו התחילו לספר את סיפורו של ילד צעיר, שגדל כבן טיפוחים לאב חורג ואמא שהיו חברים בתנועת הפנתרים השחורים. המשכו של הסרט לא פסק בהתעסקות דומה לזו שהייתה ב"קומפטון" בין הכוכב ההולך ומתעצם וההתנגשות שלו עם הממסד, עם הדיכוי והאפלייה של השחורים באמריקה (נושא שלא מפסיק להיות רלוונטי מכל כיוון ובכל זמן נתון). בשלבים מסוימים הוא נראה כגיבור האולטימטיבי, השופר של העם והאחד שנבחר להביא גאולה ואיחוד דרך מוזיקה, אבל כמו בחיים האמיתיים גם בסרט נראים הסדקים הראשונים בדמות ההסתבכויות של טופאק עם החוק ועדיין ב.בום מביים תמונה חד מימדית שמוציאה את טופאק קדוש מעונה, צדיק וישר ללא סיכוי של הצדדים האחרים לקבלת משפט הוגן וייצוג הולם.

הישורת האחרונה של הסרט כבר מאזנת ומביאה את הצופים להבנה שמאחוריי הראפר הגאון, המבריק וזה שרצה להיות סמל לאיחוד, ישנם עוד צדדים נוספים, שהדגש עליהם היה מופחת במרבית השלבים של הסרט. אדם ככל האדם, נהנתן ברמות מוגזמות שרק אייקון כמוהו יכול להרשות לעצמו, מסובך עם החוק ועם גורמים עבריינים, פרובוקטיבי וגזען לא קטן בעצמו, בכל הנוגע לגזענות מגדרית. בהתרה של הסרט אפשר סוף סוף להוציא אנחת רווחה ארוכה ובלתי נגמרת, כזו שמסיימת כמעט שעתיים וחצי שמרביתן טפיחה וטיפוח המורשת של "פאק" וקצה קצהן מסמנות איזון קטן, שדרוש לאמינות של הסרט.

הבימוי של בום, מעבר להיותו לוקה באיזון עובדתי, דווקא מפתיע לטובה כאשר המצלמה שלו עוברת בין הסצנות בפייד אאוטים קלאסיים, שממש לא שייכים לתקופה הנוכחית ועוזרים להזכיר סרט מסוים עם גיבור אפרו-אמריקאי שהביא אוסקרים בטקס האחרון. כן, האמא הנרקומנית והבן שקצת לקח את הזמן למציאה עצמית, מזכירים ברפרוף את הגאונות של "אור ירח", אבל רק לרגע ורק ברפרוף קליל. בעוד ב"אור ירח" הייתה חלוקה ברורה לתקופות בחייו של ילד/נער/גבר, אצל טופאק הסרט מחולק לשלישים, אבל הגבול בין כולם מטושטש וכאמור, רק השליש האחרון מרגיש שונה משני קודמיו.


(מה את אומרת על העגיל באף?)

בסופו של דבר; הסרט שבני בום מייצר אינו שונה מהמוצרים הרגילים שהוא נוהג לייצר, קרי קליפים והוא מביא מצרך להמונים, שנראה כמו קליפ בלא מעט שלבים מתקדמים ובמקום מסוים אפילו ממשיך את הליין של הסרטים על ביגי וקומפטון, מינוס הרצינות המסוימת שהייתה בקול המחאה של חברי הצוות הקומפטוני. הסרט הוא עוד שיעור כתוב בהיסטוריה של טופאק וההיפ-הופ ומספר עליו ועל אלו שסביבו בצורה גנרית למדי, כלא מעט סרטי ז'אנר ביוגרפיים. אולי בגלל שזה טופאק, ישנם לא מעט שיצפו למשהו יוצא דופן, אבל יקבלו אותו באריזה ממוחזרת ובנאלית הרבה יותר מהמצופה. שאת הרצח שלו יחקרו בסרטים דוקומנטריים.

משפט על הסרט:
אוטוביוגרפיה עלילתית כתובה היטב, מעניינת וכזו שכדאי לראות ולא רק למעריצים שרופים שמחפשים סדקים בעלילה, אלא גם עבור כאלו שרוצים ללמוד פרק חשוב בהיסטוריה של הראפ.

משפט על הבמאי:
בני בום - כל כך מצחיק שזה חייב להיות כינוי של מפיק ובמאי קליפים מצליח. להפתעת כולם הוא מצליח להחזיק את מרבית הסרט בצורה מעניינת ולהימנע מאחוז גבוה של מאפייני קליפים.


(שחקנים שונים, סרטים שונים אבל הדמויות נשארו חקוקות - טופאק והדרה שלו)

משפט על השחקנים:
דימיון מדהים של השחקן הראשי לדמות הראשית. מדהים! כל השאר בסדר ולגיטימיים, אפשר להיפרד מהם בסיבוב, כבר עכשיו. נתראה באיזו הפקת אקשן או קומדיה רומנטית זניחה. תנו לנו להשאיר את דמיטריוס שיפ ג'וניור עוד קצת.

משפט על אורך הסרט:
כיאה לסרט אוטוביוגרפי, הגזמה פרועה וחסרת כל הצדקה. שעתיים ועשרים שפשוט היו חייבות לקצר את זמן הבהייה בפלאפון לקראת סוף הסרט, בחישוב הדקות אחורה, עד להופעתו של האקדח השלוף והמעשן.