"שעתם היפה": עם היפות שלי

חודשיים לפני הגעתו של "דאנקרק" של כריסטופר נולאן, מקבלים הצופים חצי הצצה לאחד מהסיפורים, הקשורים לקרב בדאנקרק ועבור אחת מתוצאותיו. בימים שהמוראל הלאומי הבריטי היה זקוק לדחיפה משמעותית, קם הקולנוע הבריטי, נעמד על רגליו והתחיל לפמפם העלאת מוראל בכל הכוח. הסרטים היו מכוונים עבור האוכלוסיה אשר ישבה בבית והמתינה בין ההפגזות לקצת חדשות טובות. בין לבין, נכנס סיפורה האישי של דיאנה מורגן, תסריטאית וולשית אשר יצקה פרשנות פנימית בעבור אותם סרטים שנועדו לרומם את המוראל הלאומי.

הסיפור של מורגן מובא בדרך עקיפה ומבוסס דרך שינוי שמות הדמויות וכמובן עדכון העלילה, עבור ההתפתחות הקולנועית בעבור ייצור הסרט הנוכחי. כלומר, הסרט מביא סיפור המבוסס על סיפור אמיתי, עם שינויים קלים, שיעזרו להעביר את המסרים בדרך קלה וחלקה יותר אל תוך גרונות הצופים. סיפור אמיתי עם סטיות קלות כגדולות, בדיוק כמו תוכן הסרט האמיתי.


(הלו! שכחת את המטריה)

ג'מה ארטרטון מגלמת את קתרין, אשר מוצאת תפקיד זוטר בחברת סרטים בריטית, בעודה מנסה לפרנס את עצמה ואת בעלה האמן. מה שמתחיל כתפקיד זוטר הולך ומתגלגל לתפקיד בכיר יותר בתוך חברת סרטים הנשלטת על ידי גברים ועל ידי מפיצים שמכתיבים תכנים וטקסטים הירואיים עבור קהל אמריקאי, צמא פומפוזיות ועבור קהל בריטי, צמא גיבורים מקומיים. קתרין נשלחת לראיין צמד אחיות שיצאו עם סירה לעזור בפינוי נפגעים בקרב בדאנקרק ומוצאת סיפור אנושי מחמם לב, שיהפוך לסרט די שונה ממה שהמציאות הכתיבה.

השילוב של גיבורות נשיות בסרט קולנוע בשנות מלחמת העולם השנייה, הופך להיות מאתגר הרבה יותר עבור גיבורת הסרט, בעודה מוצאת את עצמה מגוננת על המין הנשי, כמו על אמיתות שהולכות ומסולפות על ידי גברים ועל ידי חברות ההפצה, שרוצות לשווק סיפור הרבה יותר עסיסי מזה האמיתי. העמידה על שלה והפשרות, נוכח התכתיבים החיצוניים, הופכות את קתרין לגיבורה בעל כורחה, גיבורה של אמת ושל כוח נשי.


(פעם היו שמים נאצ'וס בעיתון)

היא נלחמת במסגרת הנישואין של בעל שרוצה אישה פלקט ונלחמת בעוד מעגל גברים חזקים, שרוצים מזכירה מהנהנת ומסכימה לכל מה שיכתיבו לה. פקידה. היא צריכה להתמודד עם קפריזות של כוכב מזדקן (ביל ניי הנפלא) ועם הנחתת ההפקה של שחקן שהוא בעצם טייס אמריקאי, גיבור מלחמה, שנועד להכניס עוד מימד של גבורה לקאסט, אבל אין לו שמץ וחצי שמץ בכישורי משחק קולנועיים. החן והעמידה על שלה, מקנים לקתרין כוח נסתר וכזה שמצליח להשפיע בכל תחום בו היא משתלבת בעולם הגברי התובעני.

נגיעות נשיות נוספות בסרט מגיעות בכל שלב ההפקה, התסריט והבימוי, כאשר את ספרה של ליסה אוונס עיבדה גבי צ'יאפי ולבסוף יצקה, לכדי עבודה קולנועית, לון שרפיג ("יום אחד", "לחנך את ג'ני" ו"איטלקית למתחילים"); הבמאית הדנית של הסרט הנוכחי והיא עושה עבודה טובה ביצירת נוסטלגיה והזדהות עם גיבורי הסרט ועם הביקורת הלא מעודנת, אך המעניינת אודות התערבות ביצירות קולנועיות לשם אינטרסים לאומיים או כל אינטרסים חיצוניים, מלבד לשם האומנות בלבד.


(תהיי מותק ותביאי מאפרה)

בסך הכל הקאסט והבמאית שלו יוצרים תחושה של חמימות וקלילות, אף על פי שהנושאים כמו מלחמה, קולנוע בצל המלחמה ונשיות תחת דיכוי גברי הם נושאים כבדים. שרפיג יוצרת סרט מלחמה עם נגיעות קומיות, שנונות ורומנטיות מרובות והופכת סרט היסטורי עם רבדים עמוקים ליצירה קלילה, מהנה, זורמת וקולחת. סרט שגם זרים לתקופה וההיסטוריה ירגישו בנוח לצפות בו ולהזדהות עם התכנים שלו.

משפט על הסרט:
קולנוע במיטבו, דרך יצירה קולנועית מאוד מודעת לעצמה ולשלל הנושאים שלה, כזו שלא מפחדת לא להתעמק ולחפור בנושאים העמוקים ולהציג אותם בדרך סימפטית שתוציא קהל מרוצה מאולם הקולנוע.

משפט על הבמאית:
לון שרפיג כבר התנסתה לא מעט בקולנוע אינטימי ולא מפוצץ וגם הפעם היא מייצרת יצירה חמימה שעוקפת לא מעט אתגרים ונותרת עם הרגליים על הקרקע, בריקוד קליל.


(אז מה אתה אומר על כל ההפגזות האלה?)

משפט על השחקנים:
ארטרטון כבר הלכה ודעכה עם הזמן ופתאום היא מפציעה בתפקיד מצוין, חינני ומוצלח. ביל ניי נפלא, מבדר ומוכיח פעם נוספת שהוא עדיין רלוונטי מאי פעם. סאם קלאפלין ממצב את עצמו בתור שחקן לגיטימי ופנים יפות לתפקידים רומנטיים ובכלל. הלן מק'רוי ואדי מארסן בתפקידים קטנים ונהדרים ובכלל צוות נפלא שותף וסוחב על גבו את הסרט.

משפט על אורך הסרט:
כמעט שעתיים, קצת מרוח וארוך ברבע שעה ממה שהיה רצוי שיהיה. אפשר בקלות היה לקצר את הזמן של הסרט, אבל בסך הכל מחזיק מעמד היטב ברוב דקותיו, על שלל 117 הנוכחיות.