"הפלאש" - עונה 3: פלאש, איך אתה לא מתבייש?

סוף פסוק לעוד עונה שהולכת ומתדרדת מדחי לשחי. הפלאש השלישי בעונותיו כבר עבר את הכל והעונה הזו נראה שבאמת ראינו את הכל, למרות שלא כל כך פיללנו ורצינו בכך. בארי אלן היה בכוכב הקופים, בכוכב השירים, התחבר עם סופרגירל ושחזר קשרים מפעם עם חבריה המשמימים של נבחרת "האגדות", שיותר מתאים היה לו היו נקראים "הדחויים שהעיפו בזמן".

הגיע הרגע הזה במהלך העונה שהצופה הבוגר יושב וחושב לעצמו: "כמה אידיוט הם חושבים שאני?" או "האם הסדרה הזו בנויה לבני נוער בלבד?" איך זה יכול להיות שהם לא סוטים מהמנטרה של "רק אהבה תנצח", למה יש בית קפה אחד בעיר, שנראה כאילו הוא מקרין לכל העולם, למה לעזאזל אין לאף אחד שם עבודה? (ולמי שיש, איך זה שהוא אף פעם לא עובד?) עד שהגיע מישהו שרצה לעשות מ"מעבדות סטאר" מוזיאון, הוא נכשל ובסוף נדקר למוות.


(נוגע, לא נוגע. סיסקו מנסה ווייב נוסף)

העונה הזו היא העונה שכולם, כולל כולם, הפכו לגיבורי על ונבלים (טוב, הפעם וולס היה סתם סתום) ובאמת שהגבולות בין כדורי הארץ והמשחקים בין הזמנים כבר הפכו להיות משהו שאפילו הדמויות בסדרה מסתלבטות עליו (ג'ו "הממוצע" שואל מדי כמה פרקים איזו שאלה על סטטוס העולמות והזמנים). איך לעזאזל הפכה סדרה עם פוטנציאל כל כך גדול להיות משהו כל כך מעייף שאתה מתיישב לראות רק מכוח האינרציה?

היו מספר רגעים לא רעים ומספר פרקים שבאמת ריגשו, אבל הם הגיעו מעט מדי ומאוחר מדי, לאחר הרבה זבל תסריאטי בינוני ומשמים. כל כך הרבה רגעים מביכים לסדרה, שכבר הרגישה הרבה יותר אותנטית בשנות התשעים, עם מי שהפך לימים להיות ג'יי גאריק/הנרי אלן (ג'ון ווסלי שיפ). גם הצטרפותו לקאסט של טום פלטון, מי שהיה ילד נבל מרטיט בתור דראקו מאלפוי, לא הצליחה להזיז מילימטר לסדרה שהולכת ומתקבעת על בינוניות ודרך קלה ללא מחשבה.


(איך לעזאזל הידרדת לכאן, דראקו?)

האפקטים מעולם לא היו הקטע, אבל כאשר ניתן לראות את הכוויות בפניו של סאביטר, אפשר להבין שמעבר לעניין של המחשבה, גם בעניין האפקטים ומחלקת האיפור לא היו בקטע של תקצוב יתר. גם פיזור התפקידים הלך ונהיה קמצני יותר, כאשר גם דמותו של סאביטר היא תפקיד כפול, מעבר לתפקידי העולמות הכפולים והמחזור ההולך ונשנה של האריסון וולס, בכל פעם גרסה אחרת, הנשלחת וחוזרת חזרה.

הפיתוח ליחסיהם של וולי וג'סי היו עלובים למדי וקיבלו פרק ורבע ואז, כמה נוח, היא נשלחה לכדור הארץ שלה ו-וולי חזר עם השלונג בידו, לחפש גרופיות אקראיות, כדי להראות להן שדקה במיטה עם גבר היא לא סתם עוד בדיחה זולה. מה שקרה בעונה הזו סבב סביב התפתחותו של סאביטר מצער וכאב וההיפוך המדויק של אהבה, שתציל את הרגע וכמובן סביב המרדף בלתי פוסק, בחלקה השני של העונה, כיצד לא לאבד את אייריס ווסט (קנדיס פאטון).


(זוכר שהיית פלאש בניינטיז? כמה טוב זה היה...)

אחרי פרק 22, שהתקבל ברגשות מעורבים, כי סוף סוף הרחנו את הפרחים ההולכים ומונחים על אייריס, מגיע פרק 23 וטרף את הקלפים באופן בלתי צפוי... בדיוק לדקה ואז חזר ללהג את העלילה בצורה הכי צפויה וממאיסה שניתן היה לחשוב עליה. דביליות תסריטאית נוספת הייתה אופן מותו של סאביטר. איך עונה שלמה ושלישיית ספידסטרים לא מצליחים לעצור את "פיצה" בארי מלהרוג את אייריס ובסוף אייריס יורה בו עם אקדח פשוט וגומרת אותו, שנייה לפני שהפרדוקס (שהופך להיות חלק אותנטי מסדרה פרדוקסלית בעצמה) מאכל אותו לכדי אבק כוכבים קוסמי.

חוסר ההיגיון בסדרת קומיקס הוא מצרך חשוב, אבל לעזאזל, כאן נראה שצוות טינאייג'רים חרמן התיישב לכתוב את מרבית הפרקים והטוויסטים והגיע הזמן להעביר את הסדרה לכותבים בגירים. העונה הרביעית תגיע אי שם בתחילת אוקטובר ודי ברור, גם מבחינה עלילתית שאין לדבר הזה סוף מוחלט, גם אם הכותבים יחליטו שהוא מוחלט, הם עדיין יוכלו לפתוח איזו פרצה או קרע בזמן וההיגיון ולשחזר את הימים הלא כל כך יפים של הסדרה.


(הלו! לאן אתם רצים?)

ריבוי הספידסטרים, כוח הספידפורס והדילוגים בין הזמנים וההיסטוריה שהם יצרו (בניגוד לכל כך הרבה סרטים וסדרות אחרות), הגישה החובבנית והוותרנית של כותבי הסדרה וההפיכה הכללית של "הפלאש" לסדרה ילדותית רק הולכים וממחישים את ההפרש והפער המקצועי ההולך ומתעצם בין DC לבין Marvel. אולי בעונה הבאה, עם קצת פחות דילוגים בין עולמות, עם מיתון אצנים, נבלים אקראיים, הורדת פרקים סתמיים וקצת יותר רצינות בעמדת הכתיבה, אולי אז אפשר יהיה לדבר על שיפור עמדות והשבת צופים בוגרים שהתייאשו במהלך הדרך.