"חיבור פשוט": קפטן של ילדה אחת

כריס אוונס לוקח מדי פעם חופש מעולם הקומיקס העמוס לעייפה של "מארוול", אבל כאשר "קפטן אמריקה" לוקח חופש מתפקידו הקולנועי, הוא לא הופך לאדם פרטי ורגיל אלא פשוט הולך לבצע תפקידים שמצריכים פחות ביצועים פיזיים ומאמצים מאותו הסוג. קפטן אוונס, כאשר הוא אדם רגיל, פשוט הולך ומגלם תפקידים הנושקים למילה "רגיל" וכאשר הוא רוצה להיות רגיל הוא פשוט פושט את המדים הלאומיים ושם על עצמו ג'ינס וחולצת טריקו ומשתחל לאיזו דרמה סרקסטית, בה הוא יכול להביא לידי ביטוי את הקסם האנושי והגברי שלו, קסם שמתמסמס או נעדר קהל יעד, בעודו מטיח את המגן שלו באיזו נבל קומיקס או לחילופין גיבור קומיקס שנוי במחלוקת כמו טוני סטארק.

על אף שהוא גם ביצע תפקידים נהדרים ב"אייסמן" ו"רכבת הקרח", הפנים של כריס אוונס יתחברו לכם לקומדיות רומנטיות, מיד אחרי שתנסו לזכור מתי הוא, אי פעם, לא היה צבוע בצבעי האומה והתהלך עם מגן עגול ומסכת חצי פנים. ההשתחלות הטבעית שלו לסרט שוב עוזרת להדגיש כמה שהוא יכול להיות נעים, טוב לב, בעל כישורי משחק דרמטיים וקומיים, עוקצניים (מאפיין הקיים קצת פחות אצל קפטן סטיב רוג'רס). הפעם לצידו של אוונס ישנה עזרה צעירה (בת 11) שעוזרת לו להוריד את נטל ההומור ולוקחת את הרוב על עצמה, כי היי - ילדים זה חמוד.


(מי הזמינה ארוחת בוקר "מיוחדת"?)

הסרט נפתח בסצנה שמוכרת להורים בקהל, הילדה לא רוצה ללכת לאכול, ופרנק (אוונס) מנסה לתבל את ההצעה לארוחת בוקר עם המילה "מיוחד". מה שעובד לשנייה, עובד באמת לאותה שנייה והבלוף נחשף באופן ציני ומבדר. כך היא מערכת היחסים בין פרנק למרי (מקינה גרייס - "מר צ'רץ'") - פתוחה ונטולת הגנות רציניות. אל מרי מתייחס פרנק כאל בוגרת והמניע המרכזי שלו הוא רצון גדול לבצע נירמול לחייה ולאזן את התכונות הטבעיות בהן היא ניחנה. הוא שולח אותה לבית הספר המקומי, למרות שיודע שתהליך ההשתלבות שלה יהיה שונה משל ילדים אחרים.

אתם מבינים? מרי היא סוג של סופר גאון, מגה גאון, ג'יגה גאון אם תרצו. דוד שלה רוצה סביבה נורמלית עבורה מסיבותיו וטראומות עבר ועקב כך הוא רוצה אותה במוסד לימודים רגיל ולא כזה שיעודד אותה להפוך למוח מפותח ומנוצל הרבה יותר. בתחילת הסרט ואחרי שמרי עולה על ההסעה הראשונה, רוברטה (שכנתם של מרי ופרנק המגולמת על ידי אוקטביה ספנסר) נשבעת לחנוק את פרנק בשנתו אם "משהו יקרה לילדה בבית ספר" ובעצם מקבעת, במודע או שלא, מאבק בין גזעי בקרב על הילדה, שיעלה שלב עם המשך הסרט.


(מורה, מורה, שעל הקיר...)

הסיפור של מרי הוא סיפור נוסף על גאון מתמטי, רק שבניגוד לרבים אחרים וקודמים, הסיפור הזה לא נתמך על ידי המציאות, אבל הוא כולל את כל הניסיונות לרגש את צופיו, ניסיונות השאולים מסרטים מרגשים על גאונים מתמטיים או בכל תחום שהוא. טרגדיה משפחתית, כאשר אחד הצדדים הוא זה שרואה את הכל בצורה אנליטית וצד שני, הפועל מהלב. מאבק בין שני הצדדים וקשה לומר שסיום הסרט יהיה שונה במרחק מכל מה שהכרתם עד כה ועדיין, הסרט מצליח לעורר רגשית, להצחיק ולעורר הנאה אצל מאה אחוז מצופיו, גם אם לא ירצו להודות שנהנו מהביצוע הפשטני, אך המתוק ומכמיר הלב, שביצע מארק ווב לסרט.

אי אפשר שלא להתרגש מהקשר בין פרנק למארי ואי אפשר גם לא לצחוק מהשיחות בין השניים. הסרט, לכל אורכו מתנהל במקביל במישורים סוגתיים שונים למדי, כאשר הוא משלב קשר הדוק בין דרמה לקומדיה. בעוד הסרט מרגש, הוא נותר עוקצני ולא נותן שנייה אחת של התרגשות, ללא הפוגה קומית בין, לפני ואחרי. בין מארי לדודה, פרנק, מתייצבת סבתה של מארי (אמו של פרנק) וקוראת תיגר, מערבבת את הקלפים ומייצרת עלילה די צפויה ובנאלית, אבל עשויה ומוגשת בצורה מרעננת, חצופה ומצחיקה. אה... יש גם את המורה של מארי, פלקטית חביבה ונחשו היכן היא משתלבת בעלילה ומה יעבור עליה תוך כדי הימשכות העלילה.


(בנות רק רוצות לעשות חיים)

יש גם את עניין הגזע, אשר משתרבב לו בין השורות, כאשר את בשכונת הקראוונים בה גרה מארי מתגוררת אותה רוברטה (ספנסר), שמתנגשת עם דמות הסבתא באופן מובהק. את פרנק מייצג עורך דין שחור, המייצג עממיות, אל מול הסבתא המיוצגת על ידי עורכי דין לבנים ומשופשפים במערכת המשפט. קשה לומר שהסרט מנפץ מסגרות, אבל הוא עשוי כל כך טוב, מרגש ומצחיק כאחת ומבליט את כשרונות שחקניו בצורה בולטת ומרשימה למדי שדי קשה להתעלם ממנו, למרות שהוא צפוי למדי.

משפט על הסרט:
הוא מתנהג בדיוק כמו שהוא מוצג גם ברחבי הרשת, כאשר המבקרים לא התעלפו, אבל הצופים דווקא מפרגנים לו. הוא כזה, באמצע עם כיוון למעלה. לא העיפרון הכי מחודד במדד האיכות ואינו יוצא דופן, אבל עושה את העבודה מצוין.

משפט על הבמאי:
בין "500 ימים של סאמר" לבין שני סרטי "ספיידרמן" הקודמים (בהם כיכב אנדרו גארפילד) התייצב לו סרט שמשתייך לז'אנר הקומי בחציו, עם גיבור פחות נחנח משני הפרויקטים הקודמים של ווב. ווב מצליח לקלוע בנוסחא פשוטה ללב מרבית הצופים ולא נדרשת עבודה קשה מצידו, על מנת שזה יעבוד.


(אה...ויש גם את החתול)

משפט על השחקנים:
עם כל הכבוד לאוונס ואוקטביה ספנסר, היה ברור מהרגע הראשון שההצגה תיגנב על ידי מקינה גרייס הצעירה, שפשוט תכבוש לכם את הלב ותגרום לכל אותם רגעי התרגשות, מכל כיוון אפשרי.

משפט על אורך הסרט:
101 דקות מתומצתות וממוצות, שכל דקה נוספת הייתה גורעת. קולע למטרה ולא נושא בקרבו שומנים מיותרים.