המכשפה האלמונית שצלצלה

המומלצת:
"הנתיחה של האלמונית" - אז מה באמת קורה בחדרי המתים?
במאי: אנדריי אוברדל.
שחקנים: אמיל הירש, בריאן קוקס.
אורך הסרט: 100 דקות.

קחו פופקורן ואולי גם שקית הקאה ממש ליד, כיון שצריך להיות מוכנים לסרט שכזה. הוא פשוט דוחה ברמות אחרות, לפחות בחלקו הראשון, כאשר נערה אלמונית ונאה מתגלגלת לה על אלונקת מתים אל תוך חדר מתים פרטי, במרתף ביתם של אב ובן; פתולוג ועוזרו, אשר מתחילים לחתוך אותה בלא מעט איזורים ומשחקים משחק של בלשים, בעודם מנסים לקבוע את סיבת המוות ולקדם כיווני חקירה אפשריים עבור השריף, שחייב לספק תשובות חותכות (בכל משמעות אפשרית) תוך זמן קצר.

כמעט חצי הסרט הראשון הוא ניתוח, פשוט כמשמעו ואנליזות של האב והבן. תהליך הנתיחה והדיסקציה האנושית כמובן מלווה בלא מעט מתח בין השניים, אשר נובע מענייניהם האישיים. הכיוון אליו הסרט הולך בחלקו השני הוא כבר שונה לחלוטין והאמת שקצת מוריד מייחודיות הסרט. האימה מתגברת, אבל לובשת סוג שונה מהז'אנר, סוג קצת נושן ולעוס. החלק הריאליסטי, המותח יותר, הפסיכולוגי והמפחיד פחות הוא זה שמכתיב את הקצב בחלקו הראשון של הסרט.

אנדריי אוברדל הנורווגי (במאי "צייד הטרולים", סרט הפאונד-פוטג' משנת 2010) מתנהל במרחב קטן ויוצר דרמה אישית וסרט מתח מצוין, אשר ממיר את עצמו לאימה ראויה, על אף שהיא הופכת להיות די בנאלית. יש טוויסט עלילתי והוא קשור בהתנהלות הסרט בחלק השני ועדיף שייוותר בצללים, על מנת לא לחרב את ההנאה מהסרט או לספיילר עליו.


(עכשיו תגידי אההההההההה)

הפתעה נוספת וטובה אף יותר היא שנמצאה גופתו המפעמת של אמיל הירש. האיש וההבטחה כבר סופר 32 אביבים ועדיין אין שום זכר לשחקן המפתיע מ"איזו מן שכנה" ו"עד קצה העולם" הנפלאים. כאן הוא ממשיך בקו הבינוני שלו ולא מציג את מלוא הפוטנציאל ונראה כאילו השלים עם תפקידים קטנים בסרטים זניחים והברקות מקריות, כמו הסרט הנוכחי, מדי פעם. לצידו בריאן קוקס, השחקן הסקוטי הוותיק בתפקיד טוב, אמין ומשכנע כהרגלו, בתור האב וזאת ממש קצת לפני שהוא מסתער על תפקיד קצת יותר גדול מהסרט הנוכחי, כאשר יעלה בתור ווינסטון צ'רצ'יל בסרט הדרמה עם השם הצפוי: "צ'רצ'יל&qu ot;.

ואף מילה על השחקנית הראשית האמיתית, שמעטרת את כל כרזות הסרט ועושה תפקיד שלם בתור גוויה, שדווקא לא תיזכר כמו תפקידי הגוויות של השחקנים הישראלים הזניחים בהוליווד. אולוון קת'רין קלי היא אולי גופה במשך סרט שלם, אבל לגופה (חטובה ומרשימה ככל שתהיה) הזו יש נוכחות והיא מצליחה לבוא לידי ביטוי בשוטים חולפים, חטופים, שפשוט מספרים סיפור שלם ללא מילים או תזוזות. יש בתפקיד הזה משהו מיוחד ודווקא לא מגוחך, כפי שהמחשבה הראשונה שעולה בראש עלולה לייצר אצל הצופה.

הייחודיות בבימוי בתוך המרחב הקטן, שני השחקנים הראשיים שעושים עבודה טובה והשימוש במינון נכון של מקטעי אימה מייצרים מותחן אימה פשוט מרתק וכזה שהיווה הפתעה חיובית בשנה שעברה, שהייתה די שחונה בז'אנר סרטי האימה.



פחות מומלצת:
"המכשפה מבלייר" - כישוף כוזב
במאי: אדם ווינגארד.
שחקנים: ג'יימס אלן מק'קון, קלי הרננדז, קורבין ריד.
אורך הסרט: 89 דקות.

כולם יודעים ש"פרויקט המכשפה מבלייר" משנת 1999 מוגדר כאירוע קולנועי פורץ דרך, מחתרתי שיצא מחוץ לגבולות המחתרת וגם אם הוא לא באמת היה הראשון מסוגו, הוא בהחלט היה הראשון ששם על המפה את המושג "פאונד פוטג'", זה שבמסגרתו במאי הקולנוע זקוק למצלמה ביתית, כישרון ויצירתיות והוא יכול לצאת עם סרט מוצלח מסוגת האימה ותת הסוגה של המצלמה הביתית.

"פרויקט המכשפה מבלייר" שלח כמה צעירים אל היער, כאשר הם מנסים להתחקות אחרי עקבותיה של מכשפה מיתולוגית ובדרך... ובכן, מגלים שאולי היה עדיף שלא... וכן, הם מצלמים את כל הדרך אל עבר מותם, בצילום אובססיבי וחסר פשרות בכדי לומר שהם היו כאן או שם ושייזכרו וייחרטו לעד. חוץ מהעובדה שהסרט הציג תופעות על טבעיות כמו מכשפות ורוחות, הוא גם הגיש תופעה שנראתה בזמנו על טבעית: בני אדם, בשר ודם, מצלמים באובססיביות כל תזוזה שלהם. זו הייתה אחת העובדות, שבאופן אישי הקשתה להתחבר לכל הז'אנר בתור ז'אנר ריאליסטי, על אף העובדה שצולם במצלמה הביתית.

והנה אנחנו נמצאים כמעט שני עשורים לאחר יציאת הסרט הראשון ופתאום צילום עצמי אובססיבי, בכל רגע נתון, לא נראה כל כך תלוש כפי שהיה נראה פעם. הסרט הנוכחי משתמש באותה טכנולוגיות פאונד פוטג', אבל הוא כבר הולך בדרך שנסללה עבורו לפני 18 שנים וכבר נראה די מיינסטרימי, בניגוד לפריצת הדרך שהייתה בשנת 1999 עם הסרט הראשון בסדרה, שהיה תלוש, הזוי, חדשני ועדיין מרתק.


(עכשיו תגידי אההההההההה)

פתיחת הסרט מקשרת בזריזות את הקשר שבין הסרט הראשון לבין הסרט הנוכחי (אשר הקיא את המילה "פרויקט" מתוכו, משום מה), ג'יימס אחיה של הת'ר (הגיבורה הראשית מהסרט הראשון) יוצא לחפש אותה, נחשו איפה? נכון, ביער, עם מצלמות, קצת יותר משוכללות וכאלו שגם טסות אל על ובעיקר רוצות להוכיח שאפשר. הפערים גושרו, הטכנולוגיה השתפרה, אבל בשורה חדשה הפעם כבר אין. למי שאולי זוכר והעז לצפות, היה גם סרט המשך זניח ונשכח, אשר נשא את השם המלא של הפרנצ'ייז, אבל אין מה לטעות, הסרט הנוכחי הוא המשך מסוים, אבל ממש לא כזה שהסרט הראשון היה רוצה להיות קשור אליו בחבלים משפחתיים.

הדמויות מתקשות להתמודד עם לחץ היער והמכשפה המרחפת בכל חלקיו, הם גם מתרוצצים בין השיחים והעצים בפאניקה והיסטריה ויש לא מעט רגעי לחץ. אבל אחרי שבלעתם את הראשון בפליאה והתרגשות מסוימת, קשה לציין עוד סרטים רבים הקשורים לז'אנר האימה והפאונד פוטג' שבאמת שינו וחידשו. בטח ובטח כאשר מדובר בסרט שלישי לסדרה של סרט אחד, אשר נחשב חשוב והאחרים הם אפילו פחות מחיקויים דהויים. לא, הסרט השלישי של "פרויקט המכשפה מבלייר" אינו בשורה מרגשת או מעניינת וגם בואו לארץ נגנז והפעם אפשר להבין לגמרי למה. אין בשורה, תמשיכו לנסות.



פחות מומלץ:
"הצלצול 3" - מחכים לצלצול שיגאל
במאי: חאבייר גוטיירז
שחקנים: מטילדה אנה אינגריד לוץ, אלכס רו, ג'וני ג'לסקי.
אורך הסרט: 102 דקות

ואם בסרטי המשך שלישיים עסקינן; ובמיותרים כאלו בעיקר. אפשר לדבר באותה הנשימה גם על "הצלצול 3", או בשמו האמריקאי: "צלצולים". כאילו הוא רוצה להתבדל מצמד הסרטים שבאו לפניו. הראשון הוא בלתי נשכח וכזה שלעולם ייזכר בתור סרט קאלט מסוגת האימה, כזה שעשה כבוד למקור היפני ובין המובילים מהז'אנר נוכח תחילת שנות האלפיים. השני היה בינוני והשלישי מנסה להגדיר את הגבול בין החלש לגרוע. הוא לא כזה איום ונורא כמו שהוא מפוספס, ממוחזר ובעיקר מיותר, כמעט 12 שנים אחרי שלא דשו בענייני קלטת מפחידה שעוברת והורגת וכ-15 שנים מהרגע בו סמארה גרמה לכל בחורה להיבהל משיער שמוט, כאשר היא הביטה בעצמה במראה אחרי מקלחת.

אז נחשו מה היא העלילה? מישהו רואה סרטון שחור לבן באורך כדקה עם אימג'ים מטרידים ולא כל כך קשורים, למראה ראשוני ובתום הסרט הוא מקבל שיחת טלפון עם המסר המבהיל: "שבעה ימים". שבעה ימים שנותרו לו לחקור למה זה קורה דווקא לו ולמה זה קורה בכלל או פשוט להיות מניאק ענק ולשכפל את הסרט, בעודו מקריב מישהו אחר בתור המזון המעוות לעתיד של סמארה. ניחשתם נכון! זוהי בערך העלילה, רק עם טוויסטים קטנים בדמות סרטונים על דיסק און קי ובמחשב, במקום קלטת וידאו במכשיר וידאו ומודעות גבוהה יותר לנזקים שסמארה עושה, אבל מבחינה רעיונית הסרט פספס כמעט כמו שג'ים מפספס את הסקס עם נאדיה ב"אמריקן פאי".

בעידן שבו כל מה שאתם קוראים הוא בעיקר ברשת והכלים בהם אתם קוראים, מקרינים לכם את הכל במסכים ובאפליקציות, אפשר לומר שעניין השיתופיות והעברה הוא עניין שבשגרה והשיתוף של הקלטת של סמארה קצת הקדים את זמנו. עכשיו הנדבקים צריכים לעשות זאת בשיתופיות, כאשר הם מקרינים את הסרטון לנדבק הבא. אין עם כך שום בעיה, אבל יש בעיה גדולה עם העובדה ששם החדשנות והרעיונות המבריקים יורדים לטימיון ונותנים לבינוניות משמימה להשתלט על הסרט ולחרב את החלקה הטובה של זרעי השעתוק האמריקאי לסרט היפני המקורי.


(עכשיו תגידי אההההההההה)

"מישהו עוקב אחריי" דווקא חיקה את המקור ("הצלצול" הראשון) בצורה הרבה יותר טובה מאשר הסרט השלישי בסדרת "הצלצול" בעצמו, כלומר, בכל הנוגע להעברת ה"נגיף" הויראלי הזה. בסרט הנוכחי הסלולארים, האלימות הגבוהה ואפקט הפחד הם כמעט נפקדים ונעדרים לחלוטין. הסלולארי השולט בחיינו הוא בקושי דרך להעברת הודעות ונראה כאילו הסרט נתקע עשר שנים אחורה וההתקדמות שלו לדור הבא תהיה אולי בעוד עשור. השחזורים של גוטיירז לסרט המקור נחמדים ותו לא וניכר עליו שהרעיון המקורי, אליו שאף ללכת, נפל ברצפת העריכה ודווקא ההומאז' זכה לקידום משמעותי בסרט הנוכחי.

השחקנים הראשיים; אלכס רו והשחקנית הראשית בעלת השם הבלתי אפשרי - מטלידה אנה אינגריד לוץ נראים כאילו עברו קורס למשחק וכימיה אצל חברי הקאסט של "חמישים גוונים של...". מדגימים פוטוסינטזה בלחץ, מבחינת הכימיה ביניהם, עם מעט מאוד סקס אפיל, מעט מאוד עומק לדמויות ופשוט חוסר חשק מובחן על המסך. ג'וני ג'לסקי, הידוע לכולם כלאונרד מ"המפץ הגדול", מגלם גם פה פרופסור, רק עם קצת יותר רוע ותחמנות ואת וינסנט ד'אונופריו שמרו לסוף של הסרט לגלם תפקיד בו הוא מצטיין בדרך כלל ובסרט הנוכחי... ובכן, הוא נבלע אל הבינוניות המשמימה של הסרט.

הסרט השלישי בסדרת "הצלצול" נותר סרט אימה בינוני למדי, שעדיף כי יירד במהרה ממדפי ספריות ה-DVD הוירטואליות (בעיקר), הקיימות היכן שהוא בארץ. הוא מהווה הוכחה פעם נוספת למה צריכה להיות המון מחשבה מושקעת בסרטי המשך לקאלסיקות קאלט אימה על זמניות.