"הנוסע השמיני: קובננט" - הנוסע השישי

עין נפתחת, מייקל פסבנדר וגאי פירס ביחסי אב-בן ביזאריים ושיחה פילוסופית על החיים, על מקום האדם בטבע ומקומו של ברוא האדם, דיוויד; ההומנואיד, המגולם על ידי פסבנדר, בשרשרת הפיקוד האנושית. בחדר הלבן הבוהק ממוקם פסנתר כנף, בו ינגן מאוחר יותר דיוויד יצירה קלאסית, לאחר שהרהר קלות במשמעות הקיום, הודה לבוראו על שהפיח בו חיים ואף הזכיר לו יתרון אחד קטן על אביו/יוצרו - דיוויד הוא על זמני, הוא יחיה עוד הרבה אחרי "האב". רוח הקודש שוכנת בו לנצח ואילו אצל אביו היא תפסיק להזרים חיים בשלב מסוים.

הדיונים הפילוסופיים על רגל וחצי, הנגינה בפסנתר, המבט ביצירות אומנות מפורסמות (ביניהן "דוד" של מיכאלנג'לו, שכמובן מתכתב עם שמו של ההומונאיד) והשיח אשר מסתיים בפקודה, כאקט של תסכול, מצידו של בן האנוש לעבר יציר כפיו, שיבצע פעולה פשוטה; הגשת תה. כל אלו נועדו לרמוז רמז עבה על כיוון הסרט. הרמז שרמזו לנו בכל כך הרבה סרטים עתידניים: "ויקום הגזר ויוריד כאפה עם הצד המעליב לפרצופו של הגנן". פסבנדר הרובוטי עוקץ את פירס האנושי, אך הרובוטי למדי בהתנהגותו, כי הוא בעל יתרון ענק עליו, על אף שנברא בצלמו ובדמותו. פירס, האב המתוסכל, שולח אותו להגיש לו תה ואז... אז מתרחשת לה עלילת הסרט "פרומתיאוס" (מבחינת הסרט הכרונולוגי, כמובן).

אבל את פרומתיאוס כבר ראיתם לפני חמש שנים, נכון? לא? לא זוכרים? חצי נורא. הסרט הנוכחי מתכתב וממשיך את פרומתיאוס ויוביל, בסופו של דבר, לעלילת "הנוסע השמיני" המקורי ואם במקרה שכחתם את הכל, עדיין תוכלו להנות מסרט אימה נהדר, מבוים ביד אומן וכזה שקולח וזורם גם ללא הרבה ידע מוקדם. בכל אופן ולמי שרוצה לבדוק את הזיכרון, בין הסצנה הארוכה של הפרולוג לבין תחילת הסרט, מזכיר לנו רידלי סקוט שהגענו לצפות בעוד אחד מהענפים ההולכים וצומחים מסדרת סרטי האימה, שהפכה להיות נכס צאן ברזל, אי שם בסוף שנות השבעים. הלוגו של הסרט ALIEN הוא כבר סוג של הומאז' פנימי של סקוט לעצמו - לוגו אולד סקול שנועד להזכיר, למי ששכח.


(ממש חייב לשירותים!)

סקוט יהיה בן שמונים בסוף השנה. הוא יצר סרטי קולנוע מהגדולים בז'אנרים ובכלל. לצד יצירות מופת היסטוריות כמו "הנוסע השמיני", "בלייד ראנר" וגלדיאטור" הוא גם פינק את צופיו עם "תלמה ולואיז", "בלאק הוק דאון" ואמריקן גנגסטר". בשביל להכין חביתה מושלמת אחת במהלך השבוע, צריך לשבור כמה ביצים ולהכין מקושקשות בינוניות ועלובות במהלך שאר השבוע, אז סקוט התפלש בלא מעט בינוניות ואפילו חטא בלא מעט רפש. ניכר שסבא'לה סקוט החל בחזרה למסלול הנכון עם "פרומתאוס", שהתפלסף בנגיעות קלות ושטחיות, אבל או אז הגיעו מפלות קולסאליות כמו "היועץ" ו"אקסודוס" ובדיוק שהצופים מתחילים לאבד את האמון הוא חזר עם "מארק וואטני" ועכשיו הוא מראה התייצבות עם עוד פרק מוצלח לחוויות "הנוסע השמיני".

סקוט אסף מטובי בניה של הוליווד, כאשר פסבנדר מנווט את החללית הזו ליעדים מובטחים, בעיקר בזכות תצוגת משחק נהדרת שלו; המכאניות של פסבנדר, בגילום בן דמותו מהסרט הקודם, שוב חוזרת להעיד על איכויותיו של השחקן, שפרץ בענק בתור "מגנטו" של אקס-מן המתחדשת, אבל היא פשוט מושלמת בשביל ליצור את ההבנה אצל הצופים לגבי הידיים האוחזות במושכות של הסרט הפעם והן ידיים גבריות, בניגוד למסורת של סרטי "הנוסע השמיני", אשר הייתה נשענת ונסמכת על גיבורה נשית אחת (שבימים אלו ממש מגלמת סבתא ב"שבע דקות בגן עדן", באולם הקולנוע הסמוך).

החזרה של סרטי החלל לאופנה היא כבר עניין שבשגרה ואין כמו הפרנצ'ייז של "הנוסע השמיני" בשביל לתת חותמת לאופנה. באופן מפתיע (או שלא) חלק מהסצנות מזכירות סרטי חלל שיצאו בשנה האחרונה. קטע ההתעוררות של אנשי צוות החללית מזכיר במידה איומה את התרחיש העלילתי הראשוני של "הנוסעים". ההתרחשות של פלישת תא תמים אל תוך ספינת חלל והפיכתו לתפלץ אימתני ורצחני תזכיר לכם את "סימן חיים", שממילא הזכיר לכם את "הנוסע השמיני" וגם ההתרחשויות של סיום הסרט יעיפו אתכם לרגעים, בהם חשבתם על "סימן חיים" פעם נוספת במהלך הסרט הנוכחי.


(נחשו מה השתחרר?)

זה מתחיל כמו כל סרטי החלל והולך לפי הדפוס שהתווה האב המקורי של הסדרה; הכל טוב עד שמגיע החייזר הרצחני ומערבב את כל הקלפים. סרט אימה קלאסי לכל דבר ועניין וסקוט יודע בדיוק איך לשמר את המתח בכל שלב של נפילתו, במהלך הסרט. לאחר אין ספור ציטטות משירים, פואמות ושאר ירקות מלאי חשיבות עצמית, מצידו של פסבנדר בתפקידו הכפול, מגיע גם חלק האימה והוא רץ בדיוק כמו שהוא צריך לרוץ – במהירות שיא ובציד אינטנסיבי, שם ניתקל באלמנטים רבים מעוד סרט מהז'אנר - "הטורף".

חללית ה"קובננט" טסה ליישב כוכב לכת בחלל ונותנת לצופים רגע של הרהור: "האם מפיצי הסרט בארץ החליטו לא לתרגם את החלק הזה בשם הסרט ל'ברית' סתם כי נראה להם מגניב שני נ', אחד אחרי השני בשם הסרט, או שמא אולי מרצון לשמור על שם הסרט כמייצג החלליות שטסו למחקר בחלל". אחרי שסיימנו לחשוב, ההתרחשויות מואצות בקצב אש (תרתי משמע) וחושפות אל פני השטח מספר זוגות שטסו לחלל, להתיישב וגם להטיס את כלי הטיס שלהם במקרה חרום, כזה שההומנואיד הביתי שלהם לא מצליח להסתדר איתו.

מרביתם מתעוררים וג'יימס פרנקו לא. כן, הוא הגיע להופעה הקצרה ביותר, בתור גוויה ושריד וידאו. הוא משאיר את ידידו הטוב, דני מקברייד, על הסט ויוצא אל מחוץ התמונה, הופעה מינורית מזו של פירס, בתחילת הסרט. משם לוקח אוראם (בילי קרודופ), אדם המעיד על עצמו כאדם דתי, את הפיקוד על הספינה. אין שום פיתוח לעניין הדת של מפקד הספינה, האם סקוט כיוון לאנשהו, מעבר לריבוי אתני (כולל זוג גייז ויהודייה כשרה משלנו)? כנראה שלעולם לא נדע.


(בואו איתי, הכל יהיה בסדר)

משחקי שליטה קלים בהנהגת הספינה, תיקון מכאני מחוץ לגוף האונייה (אלמנטים חוזרים, כבר אמרנו?) והופ! גילוי של כוכב חדש ואולי מתאים להתיישבות וכך משום מקום, יותר מאלפיים נוסעים רדומים מקבלים שינוי מסלול לעולם בו נחתה עשור קודם לכן ה"פרומתיאוס" ; ומשם הכיוון די ברור. הסרט מנסה לרמוז איזה שהם רמזים לפיתוח עלילתי בכיוון זוגיות ואובדן, כאשר בתיבת הנוח הענקית הזו, הצוות שהתעורר מורכב, בעיקרו מבני זוג, שמה שעומד לנגד עיניהם הוא לא רק ההגעה לכוכב וניווט הספינה, אלא גם ההתיישבות בו והפיכה לקהילה במיקום חדש.

המילים "אבא" ו"אמא" נזרקות לחלל האוויר בחופשיות, אבל מרכז העלילה היא הרצון לאלוהות ובריאה, ברמה גבוהה יותר מהורות, כאשר בכל מעורב הגיבור הפרוטוגוניסט, המגולם בכלל על ידי רובוט עם שגעון גדלות. תאהבו אותו או תשנאו אותו (בעיקר בסרט), אבל מייקל פסבנדר יגרור אצלכם רגשות מעורבים לכל אורכו בזכות תצוגת המשחק, הכוללת בתוכה תפקיד כפול, שאינו קיצוני בתפקודו, כמו במהות של דמותו והמניעים שלה.

מחוות והתבססות על סרט המקור של הנוסע השמיני אינם אלמנטים שמתבייש סקוט להשאיל מעצמו והוא מרענן זיכרון לפני שהפריקוול הופך לפרילוגיה, מתי שהוא בקרוב-רחוק ומוכיח שגם בגיל שמונים יש לו מה למכור בכל הנוגע ליצירת סרט מותח, שמצליח להיות אפקטיבי ומבהיל כמו סרט סלאשרים טינאייג'רי, כזה הבוחן את גבולות הלב עם הקפצות זולות ויעילות. נוכח האפקטיביות הסוגתית סקוט מצליח פחות לייצר עומקים ורבדים אמיתיים בין שלל הנושאים ה"רציניים" שלו ולא מפתח קונספט אחר קונספט, אותם יורה לכל כיוון, על מנת לשוות לסרטו עומק פילוסופי ותוכני.


(זוכרים שכולנו היינו בחיים?)

משפט על הסרט: בשורה התחתונה ועל אף אלמנטים חוזרים שכבר ממש רחוקים מהמצאה מחדש, הסרט נותן תפוקה נאה ומוצלחת עבור כל ז'אנר תחתיו הוא מוגדר. מותח, מפחיד ובעיקר קצבי ומהנה וגם נותן טעם לשכל.

משפט על הבמאי: רידלי סקוט עוד חצי שנה יחגוג את יומולדת 80 ונראה שמעמדו מתחזק, כאשר הוא אמנם לא מייצר קלאסיקות כמו פעם, אבל מוכיח שלא שכח לטעון את האקדח ההוליוודי שלו עם כדורי אש חיה.

משפט על שחקני הסרט: מייקל פסבנדר בראש ובראשונה – ענק. קתרין ווטרסון, אשר שיחקה לצידו ב"ג'ובס" נראית נהדר גם בסרט הנוכחי, דני מקברייד, בילי קרודופ וכרמן אג'וגו עם דמויות שמנסות להיות יותר ממה שסקוט נותן להם.

משפט על אורך הסרט: כמעט שעתיים עברו חלפו ביעף. פחות רבע שעה הייתה הולמת את מר סקוט ומשרתת אותו באופן לא פחות מאשר בשעתיים שלקראת סופן, השפעת הסרט הולכת ומתפוגגת.