"קינג ארתור - אגדת החרב": ריצ'י ריץ'

זה עוד מקרה קלאסי של ציפיות נמוכות, אשר מובסות נוכח ההנאה המתקבלת בסופו של דבר. שום דבר בשם הסרט ובכרזתו, המציגה את צ'ארלי הונאם מניף חרב לרוחבה, לא מאותת שזה הולך להיות משהו טוב. אפילו שם הבמאי מגיש רגשות מעורבים לכל צופה המגיע לקולנוע, האם במאי טרילוגיית הקאלט ("לוק סטוק", "סנאץ'" ו"רוקנרולה") יגיע לעבודה או שמא ישחזר ימים פחות מרשימים (או מרגשים) שלו עם צמד סרטי "שרלוק", שהתקבלו ברגשות מעורבים ו"שם קוד מ.ל.א.ך" שקיבל גם אהבה חלקית ולא הצליח להשאיר חותם מיוחד.

אז הסרט הנוכחי נראה כמו עוד ציון דרך בדעיכה ההולכת ומתמשכת של ריצ'י ואפילו נראה שאת הטקסטים המושחזים והמצבים ההזויים והמבריקים אליהן נקלעות דמויותיו של ריצ'י הוא מנסה למחזר, לשחזר ולהלביש על תקופה שונה לחלוטין ולזרות אפקטים בעיניי הצופים, שמצליחים לחדור את מעטפת הבולשיט והמיחזוריות. תוסיפו לריצ'י את צ'ארלי הונאם, שמאז "בלי חוקים" קשה למנות תפקידים מרשימים שלו ותראו את דג'ימון הונסו, אריק באנה, ג'וד לאו ואיידן גילן בתפקידי המשנה ותבינו שיש פה מקום חזק מאוד לנפילה וכל התנאים המקדימים מגיעים בעוכרי הסרט.


(הרגע הזה בו אתה מבין...)

ואז מגיע סיקוונס הפתיחה, אשר מנסה להציג הפקה שאפתנית עם עומס שחקנים וכמו כן פותח בצורה רועמת ופומפוזית, כמעט בכל אלמנט של הסרט ובאותו רגע נופל לך האסימון עמוק וחזק: לא הולכים לראות כאן את מסדר האבירים, את גווניביר ולאנסלוט, אולי בסרט אחר. אולי בפעם אחרת, אבל לא כאן. פילים ענקיים והילוכים איטיים, אשר מקדמים את העלילה, מסבירים היטב לכל צופה באולם את הכיוון של הסרט. את ההסבר לכך שזה עדיין סרט של ריצ'י, נקבל בשלב לא מאוחר יותר של הסרט.

ובדיוק ברגע שרציתם לכבות את המסך של הקולנוע ולהפטיר איזה משפט רע על הסרט, מגיע לו מונטאז׳ ההתבגרות של ארתור ג'וניור והוא, איך אומרים? "הוא לגמרי ריצ'י". מכאן מגיע ריצ'י לגעת בנגיעות שלו ולא אחת ולא פעמיים, בשלבים מאוחרים יותר, הוא מאבד את זה קצת. טוב, אפילו הרבה, אבל באותו הרגע, שארתור מתחיל לגדול ולצבור את הכוחות בבית זונות, המאוכלס בזונות טובות לב, התקווה לסרט טוב ממשיכה לפעם ופתאום כל המחשבות השליליות מתחילות להתנקות, כאילו סיימתם סדנת יוגה זה עתה.


(האבירים חוזרים לאופנה | צילום עצמי)

הסרט הולך ונמשך לו בסגנון ריצ'י וזה מתחיל להיות מעניין יותר עד שבשלב מסוים ריצ'י כל כך נהנה מהטקסטים החדים, הסרקסטיים והמהירים, שהוא מרגיש שהוא באמת יכול לשחזר את הצלחת טרילוגיית הפשע הבריטית, באנגליה - תקופת אבירי השולחן העגול. העלילה סובלת מאובר פנטזיה, יחסית למה שהורגלנו בסרטי אבירים ודווקא החלק הקומי, המשעשע והקליל מצליח לאזן את ייצור הכלאיים שמקים ריצ'י. המחשבות נודדות אחורה בשנים וההנאה מתחילה להזכיר שנים עברו, גם הודות למוזיקה הריצ'ית, המגניבה וזו שממש לא מתאימה למה שהסרט אמור לייצג. נו, אבירים וכאלה...

לא ברור אם כולם מכירים או זוכרים את הסיפור הקלאסי, אבל זה ממש לא זה. ארתור הוא בן למשפחת מלוכה, אשר אביו נבגד על ידי דודו. סיפור אבירים, מלכים ותאוות שלטון וכוח קלאסי, שממש לא חייב לקרוא לגיבור הראשי שלו ארתור וללוקיישן המרכזי שלו קאמלוט. ארתור מוברח לחיים פשוטים יותר, בבית זונות וחי את חיי הפשע, עד שמגיע רגע ה"עד ש...", שם ארתור מגיע לאקסקליבר התקועה בסלע ומשם הכל היסטוריה, היסטריה ואפקטים מיוחדים ומוגזמים, אשר משכיחים את כל מה שריצ'י ניסה להנחיל מהסרטים הקלאסיים שלו.


(איה, נכנס לי קוץ)

אם ויני ג'ונס היה כדורגלן המחמד ואחד מהכוכבים המרשימים של ריצ'י בסרטיו הזכורים ("לוק סטוק" ו"סנאץ'"), הרי שלצופים מחכה הפתעה בקליבר שונה מבחינת רמת הכדורגלן והסופר סטאר, שמככב לשתי דקות מוצלחות למדי בסרטו הנוכחי. לא תפקיד שייזכר וייחרט בלבבות הצופים, אבל אולי הוא מסמן כיוון חדש בקריירה לאותו כוכב אלמוני, שדווקא הופעתו בסרט מחווירה נוכח הקריירה העשירה שעשה, בניגוד גמור לג'ונס, לו ההופעות בסרטיו של ריצ'י היוו שיא בקריירת הקולנוע והכדורגל שלו גם יחד.

הבמאי המרתק בוחן תקופה ותת ז'אנר שלא הכיר או התנסה בו בעבר וממה שעשה עד כה, על כן מתאמץ הוד ריצ׳יותו, לא מעט, להזכיר לנו שמדובר בסרט שלו. לפעמים זה מאולץ מדי, בדרך כלל זה חינני ועוקצני, אבל לא מבריק ומלוטש כפי שהיינו רוצים לשבוע מסרט של ריצ'י. בידור מרהיב, מהוקצע ומודרני לסרט שיכול היה להיות משמים וארכאי הרבה יותר בידיים של במאי אחר ועם זאת הוא לא משכיל לנצל את הפוטנציאל הטמון בחקר הז'אנר, שכנראה הוא יקבל הזדמנות לחקור עוד רבות בהמשך הדרך (עוד מתוכננים חמישה סרטי המשך).

משפט על הסרט:
הסרט הולך ומוריד הילוך לקראת הסוף והופך בנאלי וצפוי. בנאלי וצפוי מדי עבור סרט קולנוע שהיה מת להיות חדשני יותר, שהיה אמור להיות יומרני יותר, אבל מסתפק בכך שהוא באמת סרט מהנה, מבדר וכזה שמרכז בתוכו את האלמנטים הריצ'יים הטובים ומוציא צופים מרוצים מאולמות הקולנוע.

משפט על הבמאי:
ג. ריצ'י ניכר שאינו בשיאו. הוא עבר בסרט הנוכחי למחזור והעתקה מעצמו. מאכיל את הצופים בהזנה בכפייה, מזריק להם את עצמו אל תוך הוריד ואפילו לא מצפה שלא יעלו על זה. זה כיף עד שלב מסוים ואחרי שהכיף נגמר שוב חוזרים להאמין שבסרט הבא הוא יתפוס אותנו לא מוכנים.


(כן, ככה הוא נראה בתור נבל בסרט אבירים)

משפט על השחקנים:
צ'ארלי הונאם טופלס הוא יצור מרשים, בתור שחקן הוא כבר נתן הופעות טובות יותר. ג'וד לאו מרשים בתור נבל ונראה כמו בוס מאפיונר מאחד מסרטי הפשע של ריצ'י ולא מלך רשע וזה אחד הייחודים של הסרט. הונסו, באנה וגילן בנאליים וצפויים עד כאב ואנאבל וואליס גורמת להתגעגע ל"פיקי בליינדרז", סתם ככה.

משפט על אורך הסרט:
אם את הקלאסיקות שלו הוא הצליח להעביר בפחות משעתיים, אז למה? למה הצורך למרוח את הסרט אל מעבר לגבול השעתיים (שעתיים ושש דקות, ליתר דיוק)? לפחות חצי שעה של הילוך נמוך שמייתרת את עצמה לבד.