"תברח": חוזה, לך ברח

הפעולה הפשוטה של ערבוב כוס תה בעזרת כפית כבר לא תראה לכם כל כך תמימה אחרי שתסיימו לצפות בסרט הזה. מבט מפוכח על גזענות מודרנית דרך מותחן מבריק והייפ די מוצדק ארוזים באריזה אחת ולנו הצופים נותר רק להישאב ולהפוך לחלק מההייפ והתשבוחות. זה היה נראה כמו סרט נע בהקרנת טרום הבכורה של הסרט, כאשר יצא המון מחויך מהקרנה טרום טרומית, שכללה פעילות של חדרי בריחה, מאולם הקולנוע של קניון איילון. לא זוג אחד ולא שניים שאלו לאן מועדות פני הצופים הממתינים לכרטיסים וברגע שהבינו שלאותו סרט ממנו הם יצאו כרגע, הם רק ידעו לשבח, להלל ולקלס את הסרט.

ג'ורדן פיל הוא שחקן פחות מוכר בנוף ההוליוודי, במאי טלוויזיוני המוכר בזכות "קי ופיל" וכעת הוא נכנס לנישה מחייבת למדי, לאחר שסרטו, בעל התקציב הדל, ניפח הכנסות לכדי רווח היסטרי ובכלל ייצר היסטריה עולמית ביציאה מאלמוניות לכדי תופעה. "תברח" היה שם בלתי נודע לחובבי הקולנוע בארץ, כלומר עד לפני חודשיים, אז הוא גם יצא בארצות הברית והבאז עשה כנפיים לכל קצוות תבל. עכשיו הוא נוחת בארץ וישנה הזדמנות לראות על מה ולמה כל המהומה והעצה הכי טובה היא: להתנתק מהבאז, לא לראות הטריילר ולקרוא כמה שפחות על הסרט. תעצרו כאן, תסיימו את לקרוא אחרי שתצפו בסרט.


(תה? מישהו?)

ראיתם את הסרט? טוב, תמשיכו לקרוא. אם עשיתם את הטעות וצפיתם בטריילר לפני הרי שכבר שלושת רבעי עלילה נפרסה לפניכם, אבל למזלכם אי אפשר להעביר גאונות תסריטאית בטריילר ואי אפשר להעביר את ההצלחה הגדולה של ליהוק די אלמוני בשתיים או שלוש דקות של טריילר, שרק מכוון ומפתה אתכם לראות. לצפות בטריילר ולקרוא על ההצלחה של הסרט ברחבי העולם עושה את השכל להמשיך ולזרום איתו. אפשר להבין שמדובר כאן בסרט אימה שמקדיש את עצמו לטיפול בנושא הגזענות נגד השחורים בארצות הברית והוא כנראה הולך להיות קצת יותר עמוק מסרט אימה רגיל.

כריס ורוז הם בני זוג רגילים ככל בני הזוג, אבל לא באותו הצבע. ונכון שאתם חושבים שזה כבר נושא נדוש וכזה שדשו בו לא מעט; גזענות נגד שחורים, הוא עדיין קיים וכמה שלא מתעסקים בו הוא עדיין מרים את ראשו, צץ ועולה בכל פעם מחדש. כריס הולך לפגוש את ההורים של רוז בפעם הראשונה והיא מודיעה לו שהם ליברלים ואין להם ולא תהיה להם שום בעיה עם צבע העור של כריס. אפילו, מוסיפה רוז, אבא שלה טוען שהיה מצביע לאובמה לכהונה שלישית, לו רק היה יכול. העלילה מזמנת את השניים לבית הוריה של רוז לסוף שבוע שאמור להיות רגוע, בחיקם של רופא ופסיכותרפיסטית, הורים לסטודנטים, אחד מהם סטודנט לרפואה, שרוצה להיות כמו אבא. ממש לא משפחת "המנסרים מטקסס", אבל ככל שהכניסה הופכת עמוקה יותר, הקריפיות של המשפחה וכל מי שסובב אותם הופכים להיות ביזאריים יותר.


(מי רוצה לפגוש את ההורים?)

אין פה ווייט טראש גזעני, שלא מסווה את שנאתו, אלא אנשים נאורים וכאלה שדווקא מציגים עצמם כסובלניים לאחר. כמו אנשים מהזרם שהיה "שמח" לתת אזרחות למהגרים, אבל לא בטוח שהיה שמח לו היו שוחים לו בברכה של הקאנטרי בצפון תל אביב. אז הליברלים הנאורים מכניסים צבע חדש לביתם ועל אף שנראים שמחים לארח, רואים כי הם לא יודעים איך להתנהג עם כריס, אלא אם האדם השחור מגיש להם כוס לימונדה קרה או מכסח להם את הדשא. לאחר שסיימתם לעכל את הסיטואציה ואת המנות הראשונות, הגיע הזמן למנה המרכזית והיא, איך לומר, קצת יותר מוכרת לבליעה, אבל בעזרת הטיפול המסור של פיל, מרגישה כמו ממתק חדש.

החלק השני והמלחיץ יותר של הסרט מרגיש קצת לקראת פיזור, אבל בזכות טיפול מיומן של פיל, הן מבחינת תסריט והן מבחינת הבימוי, הפוקוס לא הולך לאיבוד והצופה נותר צמא לעוד פרטים ועל אף שיש אופציה לבנאליות, היא לא מתממשת והעלילה נותרת מעניינת ועשויה כהלכה. תוסיפו לכך את שחקן המשנה הכי לא קשור לעלילה הרציפה שנראה בקולנוע בשנים האחרונות - לילרל האורי שהופך את הרגעים הקלילים של הסרט לרגעים קומיים נהדרים ולא מפולטרים. כל הופעה שלו בסרט מציגה נגיעות של קומיקאי מוכשר, שלא מפחד לנבוח את מחשבותיו ומציג בדיוק את הצד השני ללבנים העומדים מאחורי מכבסת מילים ודעות.


(כל משפט - לפנתאון)

פיל נהנה להשתמש בתקריות הגזעניות של שוטרים מול שחורים בביקורת שלא מנסה להיות מרומזת ומעודנת ובו באותו הזמן מציג כאמור את המשפחה הלבנה וחבריה האליטסטיים מול רוד חברו הטוב של כריס, אחד מפקחי שדות התעופה שבטוח שעבודתו היא החשובה בעולם וממש לא נוצר את לשונו באף שיחה; טלפונית או פרונטאלית ותורם אינספור בדיחות המתאימות לטייפקאסט אפרו אמריקאי, בדיחות שלכאורה מקבעות אלמנטים גזעניים, אבל מצד שני מקלילות את הסרט ושוברות את הסנוביזם הלבן. שבירה נוספת היא שבירת הדמות של "הנערה האחרונה" של סרטי האימה, שהופכת להיות בעצם גבר שחור ומהווה עיקום לחוקי הז'אנר עם יצירתיות וסאבטקסט ענייני.

בין הטירוף המוחלט שנמצא סביב הסרט, חובה לדגיש שהוא נוצר כמו מיקס ז'אנרי מוצלח ששם דגש על מתח, אבל איננו אימה קלאסית ואפשר לומר שהוא לא די מאוזן בכל הנוגע באלמנטים הקומיים מול אלו של האימה. הוא הולך להרים את כל הקריירות של המעורבים בסרט ובהחלט מנוהל כאחת ההברקות המבטיחות והמקיימות של שנת 2017, עם אפס ציפיות, תקציב זעום והצלחה גלובאלית והיסטרית.


(מה רע בקצת עזרה בבית?)

משפט על הסרט:
"תברח" הוא חוויה קולנועית שגם אחרי שתורידו ממנה את ההייפ הענק שנוצר סביבה, היא תמשיך במבחן הזמן להיות אפקטיבית, גם במבחן הז'אנרים השלובים וגם במבחן הסאבטקסט הממשיך ללחום בגזענות.

משפט על הבמאי:
ג'ורדן פיל עם סרט הביכורים שלו בתור במאי והשני שלו בתור תסריטאי, הציב לעצמו רף גבוה למדי וצריך לעבוד קשה מאוד בשביל לא לבזבז את הקרדיט הראשוני העצום שהוא מקבל בימים אלו.

משפטים על השחקנים:
אם תנברו טוב, תמצאו את כוכב הסרט, דניאל קאלויה, בתפקיד משמעותי באחד הפרקים המאלפים של העונה הראשונה של "מראה שחורה". הוא נהדר כאן, אבל שיש הופעות נפלאות כמו של האורי, אליסון וויליאמס הנפלאה ("בנות"), קתרין קינר וחתיכת הופעה קטנה ומנצחת של קיילב לנדרי ג'ונס, זו של קלויה מתגמדת ונראית רגילה ובנאלית.

משפט על אורך הסרט:
שעה וארבעים דקות מוכיחות שלא צריך למרוח שום דבר לגבול השעתיים ואפשר להיות אפקטיביים, יצירתיים ויעילים בזמן המקסימום הסביר לסרט בכלל ולסרט אימה בפרט.