מערבונים: "גופרית בעמק האלימות"

"גופרית"
במאי: פול קולהייבן
שחקנים: גאי פירס, דקוטה פנינג, פול אנדרסון, קיט הרינגטון וקאריס ואן האוטן
אורך הסרט: 148 דקות

אל תתנו לכרזת הסרט להטעות אתכם בפשטות שלה. זה נראה כמו עוד סרט דל תקציב, מערבון זניח ודל כוכבים במבט מרחוק, אבל ככל שנכנסים לעובי הקורה ומגלים את הכוכבים של הסרט, אפשר להבין שאולי במאי הסרט, מרטין קולהייבן, מנסה לשמור על סרטו הראשון, דובר האנגלית, בצללים ומנסה להחביא אותו ואולי את עצמו, לעוד כמה שניות מחוץ לעין הסערה. הוא דווקא מכריז עליו ברוב פאר והדר, בכתובית של תחילת הסרט בתור "גופרית של קולהייבן" (בתרגם עילג מאנגלית) ועם זאת, נראה שהוא מחכה קצת לפני שהוא פורץ לזרם ההוליוודי המרכזי עם יצירה די שערורייתית, מבחינת התוכן, האלימות וקהל היעד הממוקד שלה.

העלילה הראשונית פשוטה למדי ומתארת את חייה של נערה צעירה ואם לשניים (שאחד מהם חורג), שעולמה משתנה ללא היכר, כאשר מגיע כומר חדש לעיירה שלה וכל הרמזים מובילים לכך שהוא יקשה את חייה ושיש בין השניים היכרות מוקדמת. כל פרטי ההיכרות המוקדמת והלאה הולכים ומתבהרים עם הימשכו של הסרט, המחולק בצורה אלגנטית וחכמה וכזו המשמרת את המתח אצל הצופים לכל אורך מאה וחמישים דקותיו.


(משהו פה מצלצל לא טוב)

הדרך הייחודית של קולהייבן, לרתק ולשמר את הקהל שלו היא דרך סיפור מרכזי, המתקיים בצורה של עלילה א-כרונולוגית. העלילה מחולקת לארבעה פרקים, שהם ארבעה סיפורים, בהם נכללים שני הגיבורים המרכזיים באופן קבוע. עצם העובדה שרצף העלילות, ההולכות ונקשרות זו לזו, מסופרות ברצף עקום ולא קוהרנטי, מהווה את גורם המשיכה המרכזי עבור הצופה אל עלילת הסרט, כאשר הוא מנסה לפנעח אותה ולהבין את ההקשר בין כל עלילה לקודמתה וגם לנסות ולפצח את הרצף על ציר הזמן של כל אחת מהעלילות.

קולהייבן מצטיין באסטתיקה של הסרט והוא מגדיל בכמה רמות, כאשר מדובר על האלימות הגראפית שלו. זהו מערבון, אשר נע בין ציר המתח לבין האימה והחלק הגראפי ממלא בו תפקיד חשוב, כאשר הוא בלתי נפרד וזאת על מנת לגרור תגובות קשות מהצופים שלו. זה סרט של שעתיים וחצי, שמתבסס על תצוגה עילאית של כוכביו ובין לבין גם על עבודה מיומנת של הבמאי שלו, אשר טווה את המורכבות העלילתית, הכרונולוגית וכמו כן מגיש מנה גדושה של אלימות גראפית ושערורייתית.


(כל מי שמאחוריי הוא העומד)

מעבר לגאי פירס ואולי דקוטה פנינג, אין באז גדול מבחינת כוכבי על קולנועיים, אבל לא מעט איכות מונחת על הסט, כאשר שני נציגים מובילים מ"משחקי הכס" מקבלים פירורי דקות בסרט - קיט הרינגטון (ג'ון סנואו) וקאריס ואן האוטן (מליסנדרה) וכמו כן פול אנדרסון (ארת'ור מ"פיקי בליינדרז") מככב בפרק שלם וכולם עושים עבודה טובה, כהכנה להופעות הנפלאות של פנינג ופירס. פנינג, שהתפתחה לשחקנית נפלאה, משכנעת ומחוברת לדמותה באופן טוטאלי, אבל לא טוטאלי כמו פירס, שמגלם את אחד הנבלים המושלמים שנוצרו וגולמו בשנים האחרונות.

גאי פירס, שהיה בכל כך הרבה סרטים והפקות ידועות ובעלות שם, מתחבר לדמות הכומר הרשע בצורה טוטאלית ומשכנע מהרגע הראשון ועד הרגע האחרון של הסרט. הוא פשוט ממכר ומשניא את עצמו בכל שנייה שהוא נושם אוויר קולנועי, עבור דמותו. קולהייבן הולך ומתקרב בצעדי ענק להפוך לרכוש הוליוודי, בתקווה שלא בנאלי ומשמים כמו אירופאיים ואסיאתיים שעשו את דרכם, אחרי הכסף הגדול וזוהי ירושת ביניים, בין הולנד לאמריקה, שעושה עבורו חסד גדול ואבן דרך משמעותית בדרך להפוך לשם דבר בזרם הקולנועי המרכזי.



"עמק האלימות"
במאי: טיי ווסט
שחקנים: אית'ן הוק, ג'ון טרבולטה, טאיסה פרמיגה
אורך הסרט: 104 דקות

במערבון הזה יש קצת פחות ניסיון ובטח פחות כוכבים ואם כבר כוכבים, אז כאן ישנם שני כוכבים שמנסים להיות רלוונטיים, על אף הירידה בקרנם וערכם ועוד אחת, צעירה למדי, שמנסה לפתח את עצמה בתור כוח צעיר ועולה, בדיוק כמו כוכבת הסרט בשורות שמעל. לסרט הנוכחי יש גם במאי צעיר יחסית, בטח ובטח כאשר משווים לשני, הזר, בשורות מעליו.

טיי ווסט, במאי הסרט הוא בדרך כלל במאי של סרטי אימה והוא מייצר אותם בסיטונות. הפעם הוא השאיר את אלמנט האימה בבית ונותר עם מותחן בטעם של מערבונים של פעם. ווסט, אשר העדיף להשאיר את כל האלמנטים של האימה על רצפת העריכה, דווקא אימץ לסרט הנוכחי מספר אלמנטים קומיים, שאינם אופייניים עבור מערבון קלאסי, שהחלקים המרכזיים בו הם חול, כדורים והמון מתח איטי, שקט ומהורהר.


(רוץ קדימה, אני ממש מאחורה)

אית'ן הוק מגלם את הרוכב הבודד, אשר נמצא בדרכו לאנשהו ומוצא את עצמו מתמודד עם עיירה סרוחה ופושעיה המקומיים. הוא נופל קורבן, בעיקר, לחוקי הז'אנר ומיישר איתם קו. הסרט הופך להיות סרט נקמה של טוב מול רע, כאשר הטוב איננו פרוטוגוניסט קלאסי (אלא אם מדברים על פרוטגוניסט מערבון קלאסי) והרע נע בין הנלעג לבין סתם נבל לא כל כך טוב. הטוב גם מחביא איתו עבר בעייתי ונשאב, מכורח הסיטואציה שנוצרה, לחזור אל עברו או לפחות אל חלק מהאלמנטים הרעים מעברו, על מנת לקרוע לעיירה את הצורה.

החוקים של הז'אנר נשמרים ו-ווסט די הולך על בטוח ועל הנוסחא הרגילה שהתרגלנו לקבל ממערבונים, בלי סטיות - לטוב או לרע. הוא מרגיש בלא מעט שלבים כמו עוד הרבה דברים טובים שראינו ומצד שני, אולי היינו רוצים לקבל משהו טיפה שונה ממה שהיה עד עכשיו. באופן אישי, עברו בראש שני מערבונים איסטוודיים וותיקים: "פורע החוק ג'וזי וולס" ו"עיירה ושמה גיהנום". ההבדל בין איסטווד לבין אית'ן הוק הנוכחי, של הסרט, הוא ש-הוק פשוט מציג דמות מוטרדת, אבל כזו שמנסה להיות קלילה יותר, נו...אתם יודעים, עם כלב.


(מה את אומרת? נישן שנ"צ?)

הגיבור הוא אאוטסיידר בכפייה, כפייה של צלקות נפשיות מחייו, עליהן הוא משתדל שלא להרחיב בדיבור, אבל כאשר הוא מרחיב, אפשר להבין שהוא לא מיוחד יותר מעוד אלף לפניו וזה עדיין בסדר, כי בשביל שהצופה ימחל לו על חטאיו הוא צריך בסך הכל לומר עשר פעמים "הייל מרי" ולדאוג למרק את מצפונו דרך ניקוי יסודי במרזבי העיירה, שם הצטבר לכלוך רב.

אית'ן הוק בהופעה נהדרת ובמערבון שני השנה (הבליח לתפקיד נהדר גם ב"שבעת המופלאים החדש"), ג'ונטרה וולטה (או כמו שמכירים אותו - ג'ון טרבולטה) מנסה להישאר רלוונטי דרך תפקידים קטנים וקצרצרים (כי אין ספק שלעשות סרטי B מתועבים לא יעזרו לו להישאר בתודעה) וטאיסה פרמיגה (הבת של ורה) מכניסה את עצמה עוד קצת לתודעה עם תפקיד לא רע בכלל (אבל עדיין לא כזה שניתן לכנותו טוב במלוא מובן המילה). הופעות טובות ובנאליות בסרט שהוא בסך הכל סרט טוב, שלא מצליח להתעלות מעבר לכך ולא בטוח שצריך, כאשר הנוסחא הנושנה עובדת ועובדת היטב.