"פטרסון": סרט למשוררים

בין כל סרטי הבלוק באסטרים המתחילים לטפטף אל אולמות הקולנוע בדרך לשיא שיגיע בקיץ, תוכלו למצוא סרט דרמה עדין ופשוט אודות נהג אוטובוס בשם פטרסון, אותו מגלם אדם דרייבר הנהדר.


(פטרסון: שואב השראה בכל דבר שבשגרה | צילום: יח"צ)

הסרט עוקב אחר שבוע אחד בחייו של פטרסון החי בשגרת חיים משעממת, המתחילה כל בוקר באותה השעה, בעודו נוהג באותו קו אוטובוס, אוכל ארוחת ערב עם אותה אישה ומסיים את יומו באותו בר, על אותו כסא ושותה את אותה הבירה, לאחר שטייל עם הכלב באותה הדרך. הבמאי והתסריטאי ג'ים ג'רמוש, בחר לספר סיפור על שירה, על תשוקה ועל יכולתו של אדם אחד להרגיש כל הרבה דברים במציאות בנאלית ולהפוך כל דבר יומיומי לפואטי, בעוד שבעצמו, אינו איש גדול של מילים כשפוגשים אותו. אם קרה לכם שישבתם ברכבת או עמדתם בפקק ומשהו קטן העיר בכם רגש שהתנקז למילים מרגשות, הסרט הזה עבורכם.


(אדם שגרתי למדי מתאהב באישה חריגה למדי | צילום: יח"צ)

סרטיו של ג'רמוש מוערכים על ידי מבקרי קולנוע בכל העולם כשלאורך השנים, רוב סרטיו מוקרנים בפסטיבל קאן. "פטרסון" זכה בתחרות הרשמית בקאן האחרון ונבחר לסרט השנה על ידי מבקרי הקולנוע באיווה. בין סרטיו הגדולים תמצאו את "זרים" ו-"פרחים שבורים".

אדם דרייבר, לא רק הבחור בו הייתה מאוהבת אנה במשך שנים בסדרת "בנות" והוא רחוק מלהיות שחקן גנרי טיפוסי שמתאים לו לגלם סית' במלחמת הכוכבים. הוליווד מכירה בו כאחד השחקנים הבולטים של הדור הצעיר והוא עתיד להופיע במספר רב של סרטים על המסך הגדול. לאחר הופעה בסרטו האחרון של מרטין סקורזה "שתיקה", נפגוש אותו בסרט הבא של הבמאי סטיבן סודרברג, האחראי בין היתר על "סולאריס" ו-"ארין ברוקוביץ".

את אשתו של פטרסון מגלמת גולשיפטה פראהני, השחקנית האירנית הראשונה שהגיעה להוליווד ("גוף השקרים"). בסרט היא מגלמת את אשתו האוריינטלית של פטרסון ומהווה מעין אנטי תזה להווייתו. אין בה שום דבר שבשגרה, היא משנה את דעתה לגבי עתידה המקצועי בכל פעם שהנושא עולה, בזמן שאנו מתוודעים לאובססיה שלה לגבי עיצוב פנים הבית, אותו היא משנה בכל יום.


(הכלבה נלי גונבת את ההצגה | צילום: יח"צ)

באופן מוזר, הכוכב האמיתי של הסרט מהלך על ארבע בדמותה של הכלבה נלי. כלבה מסוג בולדוג אנגלי שאף קבלה פרס במסגרת ה- palm dog, פרס אלטרנטיבי שנתי שניתן על ידי מבקרי הקולנוע הבינלאומי במהלך פסטיבל קאן. נלי מגלמת את הכלב מרווין, הנמסיס של פטרסון. אפשר להגיד בקלות שיש להם יחסים מאוד לא ברורים של שנאה.

איכשהו, על המסך זה עובד. כמו הפשטות שיש בשיר כתוב, זאת הפשטות שתמצאו בפטרסון. נהג אוטובוס שאוהב את אמילי דיקנסון ומאוהב באישה שחיה מגחמה לגחמה. הסרט חושף את המילים שעוברות לו בראש ועוקב אחר התהליך היצירתי שהוא עובר מהרגע שהוא מקבל רעיון לשיר עד לרגע בו הוא כותב אותו במחברת הסודית שלו. הדקדקנות והצילום הסימטרי והפשוט להפליא של פרדריק אלמס הופכים את הסרט לזמן מסך שגרתי אך מעניין בו זמנית.