"סרט לגו באטמן": מה זה צהוב-שחור ומת על עצמו?

הידיעות המרכזיות בקשר לסרט הלגו של באטמן, שנמצאו בכותרות הראשיות, בכלל קשורות לעולם הפוליטיקה ולשר האוצר היהודי של ממשל טראמפ. סטיב מנוחין התבטא בצורה לא אתית, כאשר המליץ על הסרט לכל המשפחה, בעוד הוא מכהן כאחד ממפיקיו, למרות העובדה שעם הזמן גם מונה על ידי טראמפ לשר האוצר של ארצות הברית. מנוחין אמר באותו הראיון שאינו מורשה לפרסם שום דבר בו הוא מעורב ובאותה נשימה שחרר את המשפט הטפשי הבא לאוויר: "אינני רשאי לפרסם שום מוצר, אבל אתם צריכים לשלוח את כל ילדיכם ל'לגו באטמן'". מעבר לאפשרות שהוא עבר על חוקים פדרליים, זו פשוט הייתה התבטאות אומללה, אבל כזו שקידמה עוד קצת סרט שלא ממש חייב קידום (ומאז התנצל מנוחין על התבטאותו).

למה סרטו הלגואי של באטמן לא זקוק לשום פרסום? כי לפני שלוש שנים הוא פרסם את עצמו בחינם ב"סרט לגו" ומאז דמותו מופיעה בלא מעט סרטים וסדרות לגו, שצברו הצלחה וביקורות טובות למדי. דמותו של באטמן כבר הופיעה קצת לפני שנחת עלינו "סרט לגו", אבל הסרט ההוא והצלחתו הם אלו שגררו את אולפני "וורנר" לייצר את "סרט לגו באטמן" ולקראת סוף השנה גם להנחית עלינו את "לגו נינג'אגו" (שהטריילר שלו התאמץ להרשים את הצופים שהגיעו להתרשם מ"סרט לגו באטמן").


(מראה, מראה שעל הקיר, מי הכי יפה בעיר?)

אז מה בעצם נותן לנו "סרט לגו באטמן" אל מול "סרט לגו"? את אותו הדבר מבחינת ההומור והרבה יותר מאותו הדבר של באטמן. זה היה שקוף כמו תחתוניו של דיק גרייסון (מהסרט), שהסרט הזה לא הולך להיות מיועד באמת לילדים בלבד והוא הולך להיכנס במי שרק אפשר בשביל להצחיק אתכם וגם את ילדיכם על הדרך. לראות את כל הדמויות הרציניות להחריד, שהתפתחו מהקומיקס בסרטי הקומיקס ולזרוק אותן בתור דמויות לגו, זו עובדה שמצחיקה בפני עצמה ונותנת יתרון נהדר לסוג הסרטים הללו. לשים בפיהן של הדמויות הללו משפטים הכוללים עקיצות על התעשייה ההוליוודית ועקיצות גדולות מהחיים על שלל סרטי באטמן זה עוד סוג של יתרון שפשוט גורם לכל צופה בקולנוע להישען בנוחיות ופשוט להנות מסרט עם עלילה פשוטה לילדים ועם סאבטקסט המיועד בעיקר למבוגרים בקהל.

באטמן חוזר הביתה אחרי עוד ערב מסחרר (במסגרתו גם חידש שיר על עצמו ושר לעצמו שיר הלל) של הצלת תושבי גות'האם מהנמסיס שלו, הג'וקר. הוא מרגיש בלתי מנוצח ובלתי שביר, הוא מפליא במחמאות לעצמו וממשיך לטייל בהנאה עם מסיכת הבאטמן על ראשו גם בבית. הבדידות המזהרת, בה הוא שרוי בדרך כלל, מתבטלת כאשר הוא יוצא להילחם בפשע, אבל שהוא חוזר הביתה - זה הוא ואלפרד (במקרה הטוב). הוא מרגיש שמשהו חסר, אבל כל עוד גות'האם זקוקה לו, הוא מוכן לשים את זה בצד. או אז מגיעה ברברה, ביתו של ג'ים גורדון הפורש, להחליף את אביה ומחליטה שגות'האם יכולה וצריכה להסתדר בלי באטמן ושם העניינים מתחילים להשתבש, בעיקר כאשר הוא מגלה שיש לו בן מאומץ שזקוק לו וגם לאקשן משל עצמו.


(אז אתה אומר שאתה לא באמת שונא אותי?)

באטסי מתקשה להכיל את הריקנות והחלל הגדול, אבל כמה טוב שיש ג'וקר שיעזור לו לנסות ולעלות חזרה על הסוס השחור על מנת להפוך להיות רלוונטי פעם נוספת. מעבר למסר המרכזי של הסרט, זה שעל פני השטח, אשר מדבר על הצורך בביחד, במשפחה ובחברים, ישנו הרובד הכאילו נסתר, שפשוט מסתלבט וצוחק על הכל. הוא מסתלבט על טכנולוגיה ורשתות חברתיות, הוא בוחן מדי פעם את פערי הדורות, ואת התרבות העכשווית, המקדשת כל כך הרבה דברים שטחיים. דווקא הרובד העלילתי המרכזי מתגלה לא פעם ולא פעמיים כטרחני ומייגע, כילדותי ולפעמים הצופה שוכח שהוא שם גם בשביל שיהיה כיף לילדים.

לצד הצורך הגלוי של באטמן לעבוד כחלק מצוות (נקודה שעולה בכל סרט קומיקס בו מעורבים כוכבי ליגת הצדק) עולה גם מערכת היחסים בין באטמן לג'וקר למבחן וכך נוצר לו סרט עם עלילה בנאלית, אבל עם עושר סרקסטי עז וחד, כזה שלא מרחם על אף נושא. "סרט לגו באטמן" הוא נקודת ציון חשובה עבור סרטי הלגו שקיבלו דחיפה עצומה לפני שלוש שנים, עם הגיעו של הסרט מרובה הכוכבים מאחורי המיקרופון. סרטי וסדרות הלגו היו פה כבר קצת לפני "סרט לגו", אבל החשיפה אליהם לא הייתה גבוהה, עד שהוא הגיע. מכאן והלאה השטיח המיינסטרימי האדום הולך ובונה את עצמו בצורה לגואית.


(פליז, קח אותי לסיבוב בבאטמוביל)

משפט על הסרט:
ממשיך את קודמו ואולי מרגיש קצת כמו מיחזור, אבל בסך הכל כיפי, מצחיק ומבורדק כמו שסרט לגו על באטמן יכול להיראות.

משפט על במאי הסרט:
כריס מקיי (רובוט צ'יקן) קיבל משימה לא פשוטה, לנסות לשחזר את הצלחת קודמיו בתפקיד (פיל לורד וכריסטופר מילר) והוא עומד במשימה בכבוד גדול. הן מבחינת המבקרים והן מבחינת קהל הצופים. מייצר סרט כיפי, מצחיק, קולח וזורם.



(למי שזקוק למפת התמצאות)

משפט על השחקנים הראשיים בסרט:
וויל ארנט ממשיך להבריק בתור באטמן, מייקל סרה מפתיע בתור דיק גרייסון ורוסריו דוסון נהדרת בתור ברברה גורדון. זאק גאליפנאקיס בתור אחד הג'וקרים המצחיקים באמת ורייף פיינס זונח את וולדמורט (שגם מופיע בסרט) לטובת אלפרד. מעבר להם ישנה רשימה בלתי נגמרת של כוכבים הוליוודיים מהשורה הראשונה ושורות אחרות, שמעטרים את קאסט המתרגמים.

משפט על אורך הסרט:
שעה וארבעים לא מעיקות מבחינת אורכן, למרות שאולי היה ניתן לקצר מעט, כי ישנם לא מעט רגעים שנראה שהסרט מחפש את עצמו או רגעים בהם הבדיחות כבר ממחזרות את עצמן. בסך הכל סביר והגיוני.