"טאבו": שום דבר אינו טאבו

זו הסדרה של טום הארדי, מהרגע הראשון ועד לדקה האחרונה של הפרק האחרון. אתם תדברו עליה בתור הסדרה ההיא עם טום הארדי ולא בכדי; הוא ההוגה, היוצר והמפיק של הסדרה, יחד עם אביו - אדוארד "צ'יפס" הארדי. הארדי לקח את הפרויקט הזה באופן אישי ויצק לתוכה את הטוב שבו, בתור שחקן ורואים את זה לכל אורך הדרך. הוא מחפה בלא מעט רגעים מתים עם פיצוי גורף מהדקות הקודמות ואלו שיבואו אחריי כן, בעזרת מבטים חודרים, מלמולים אפריקאיים חודרי ומנקבי עצמות ובאופן כללי הוא מביא איתו את סך החלקים שמשלימים הופעה הארדית ראויה לקולנוע אל תוך סדרה שאורכה כארבעה סרטים ממוצעים והוא פשוט עושה את זה בצורה מעוררת הערצה.

הצופים מתוודעים לראשונה לג'יימס קאזאייה דילייני שהוא נמצא בתוך מה שהולך להיות המוטיב והמטאפורה המובילים של הסדרה - בתוך המים. הוא נראה כמו גוויה צפה בתוך הנוזל המחייה והמטביע הזה, שהולך ללוות את צופיי הסדרה באינספור אימג'ים טורדניים. משם נפתחת הסדרה עם נעימה מרגיעה ומרטיטה, ממש לא מסמלת על העולם העכור הנמצא בתוך המים השלווים, שכותרות הפתיחה מציגות (יחד עם אדם נאבק על חייו בתוכם). דילייני, הבן (הארדי) מגיע להיפרד מאביו, אשר מותו, כך מתחוור במהרה, נגרם מסיבות לא טבעיות וכנראה שמרבית האנשים שהיו סביבו לא ראו בכך עניין שלילי, כיוון שדילייני האב אחז בחלקת אדמה אסטרטגית, שמותו עשוי היה להפקיע אותה לידיים הנכונות.


(איפה אמרת מחסן הנשקים?)

חלקת האדמה - מיצר נוטקה, שטח אינדיאני הוא מיקום אסטרטגי חשוב מבחינת המלחמה, ששררה באותה התקופה בין האמריקאיים לבריטים והיוותה תפוח אדמה לוהט, אותו רצו כולם להשיג, ממלך בריטניה (מארק גטיס, מייקרופט הולמס בימים כתיקונם, בתפקיד גרוטסקי ומצוין), דרך האמריקאיים וכלה בחברת "מזרח הודו", בשיתוף עם גיסו של דילייני, שבעיקר רוצה לראותו כמה שפחות בארוחות שישי. דילייני מגיע לקבור את אביו ומיד נחשף לערימת העסקאות המוצעות לו, אותן הוא דוחה ב(חוסר)נימוס ופותח מספר חזיתות, שעשויות להוביל למותו. בעודו מתחמש למלחמות פנימיות, בעיקר באנשים, הוא מסתיר צד מיתי, גותי ואפל, אשר קושר את הסדרה לסוגה נוספת מעבר לדרמה התקופתית.

בתור דרמה תקופתית גותית היא מזכירה בלא מעט פעמים סדרה נוספת בה השתתף הארדי לפרקים ובשתי עונות - "כנופיות בירמינגהאם" (הידועים יותר בתור "פיקי בליינדרז", עליה אחראי באופן לא מפתיע סטיבן נייט - עוד אחד מיוצרי הסדרה הנוכחית). לונדון בפרט והחיים באנגליה הם חיי פועלים, אנשי צווארון כחול ומטה, כל כך מטה שמי שרואים סביב דילייני הם פושעים מטונפים וזונות מטונפות לא פחות, אשר מתגלים בלא מעט פעמים הרבה יותר שפויים, צחים וטהורים מאנשי הצווארון הלבן, ראשי המדינה ונשיאי חברות הענק. הלכלוך הפיזי שייך לביבים של החברה, אך אמות המוסר הנמוכות והלכלוך שמצטבר תחת כפפותיהם של היושבים בראשה מציפים את החרא של הרחובות אל הים.


(תגיד מי גמר את הגבינה הצהובה?)

אם אמות המוסר הנמוכות, התככים והאינטרסים הקפילטיסטיים מציגים צד אחת של החברה, הרי שהצד השני מיוצג על פי חלוקה לגזעים (כמו שמנסים לקטלג את דילייני, בשל שייכותו, בסופו של דבר, לספינת העבדים) והכל מתערבב בתוך ראשו ונפשו המעורערים של האנטי גיבור המושלם, המיוצג באופן משוסע ומטריד על ידי טום הארדי, אחד מגדולי השחקנים של דורנו. הארדי מגלם דמות שקברה את האנושיות והרגישות אי שם במים, בגיל ינקות ואז שוב פעם, בטביעתה של ספינת העבדים. איך ברק אמר: "לא סחבק, מנהיג!" ובדיוק כזוהי דמותו של הארדי, בתור דילייני. הוא פועל מכוחנות על מנת לגייס, מעניש בחומרה את אלו שבוגדים בו או עלולים לבגוד ואם הוא מתגמל, זה נראה לפרקים יותר כמו עונש עם מילים מתעתעות.

בן לנישואי תערובת, אשר מבוססים על בושה והבדלי מעמדות ברורים, הוא ממשיך להטיל את אימתו על הסביבה, אבל דווקא עם מטרה נעלית והיא הנישול של חברת מזרח הודו משלטונה המונופולי וכוחה הבלתי נגמר והמפחיד. הסיידקיקס של דילייני הם באופן לא מפתיע דמויות משפחתיות, שעם כל אחת הוא מקיים מערכת יחסים סבוכה, על גבול החולנית. במקום אביו המת הוא מתנהל במן יחסי אב-בן ביזאריים עם ברייס, משרתו של אביו בעל המבטא הסקוטי הנפלא, המגולם בצורה מושלמת על ידי דיויד היימן ("התן", "הנער בפיג'מת הפסים", מקבת'"), את תפקיד האם ממלאת אימו החורגת הצעירה, מיס באו (ג'סי באקלי מ"מלחמה ושלום", שחקנית פחות מוכרת, שכנראה עוד נשמע את שמה רבות) - דמות מרתקת עם טוויסט, עליות ומורדות ביחסים מול דילייני ולבסוף יש גם את זילפה האחות, האחות למחצה, האחות למחצה הסופר סקסית (אונה צ'אפלין, שגילמה את אשתו של רוב סטארק מ"משחקי הכס"), שמהפרק הראשון טורדת את הצופים לגבי המיקום בציר הזמן של גילוי העריות ההולך ומתקרב.


(מה יש לך מתחת לעין?)

שווה להקדיש מילה, שתיים או יותר למוזיקה המלווה את הסדרה. נעימה קלאסית, עם קצב שהולך כמו צל אחרי כל סצינה שדורשת את הצל המלווה בתזמון קריפי ומדוקדק עד כדי אימה ופלצות. לאן שהולך דילייני הצעיר, זולגת אחריו הנגינה המופלאה, היכן שהסדרה זקוקה לסטירה מעירה, מגיעה הנעימה המתוזמנת שלה ומעירה, מלטפת ומנערת, בשביל להיות ליווי הצמוד, הנכון והמדויק לו זקוק הארדי, בשביל לייצג הלך רוח. אומנות הבימוי מגיעה לשיאים נפלאים, כאשר המצלמה, הסאונד והשחקן הראשי מתמזגים בסינרגיה והרמוניה מופלאים. הארדי מצולם מכמה סוגי זוויות, כאשר המצלמה מתחקה אחר עקבותיו, הנגינה מפיחה חיים ומדגישה כל צעד מאיים אל עבר היעד המאוים הבא והארדי רוקד את ריקודו הגס, על מנת להפוך דמות מאוסה לכזו בעלת רבדים וצדדים נוספים מעבר לקשיחות הנראית לעין.

ג'יימס דילייני, המגולם על ידי טום הארדי, הוא האנטיתיזה לגיבור קלאסי, הוא במצב צבירה נוזלי במרבית שעות היום. הליכתו מאיימת ומפחידה (סימן היכר בדמויות עומק של הארדי - הליכה) ואפילו כובעו לא מצליח להוריד את מפלס החרדה, ברגעים בהם דילייני מתהלך ומטיל אימתו על תושבי הרחוב. אבל על אף כל אלו, הוא לא מגובש, רודף אחרי עברו ונותן למתי מעט להיכנס לליבו ואפילו שהוא לא מראה זאת בצורה מובהקת, גם לפתח רגשות כלפי חוץ. הארדי מעניק לדמות כל אלמנט אמין אפשרי מבחינת משחק ובהחלט מצדיק כל טיפת שבח שנזרקה לעברו, בעבור תפקידו הנפלא בסדרה הנהדרת הזו.


(אמרתי לך 500 פעמים, זה מעיל - לא שמלה)

סטיבן נייט כבר דיבר על הארכתה של הסדרה הזו, לפני כחודש, לפחות בעוד שתי עונות, בניגוד מסוים לקיצורה האופציונאלי של הסדרה השנייה, אותה הוא כותב - "פיקי בליינדרז". בכל אופן, התשוקה של הארדי והמשחק הנפלא שלו ויכולות הכתיבה של נייט, מבטיחות לצופים לפחות עוד שנה עד שנתיים של סדרות איכות מבית היוצר הבריטי ועבור הארדי עצמו, תעסוקה טלוויזיונית לא מועטה שממשיכה לקבוע כי הוא אחד השחקנים הטובים בהוליווד, המוצאים את עצמם טובעים בהמון עבודה אצל האחות הקטנה.

"טאבו" משודרת בימי א', 22:00, ב-yes Oh וב-yes LONDON במלואה.