"לולו": קומדיה פשוטה למדי

עוד לפני שפסטיבל הקולנוע הצרפתי מגיע לסינמטקים ברחבי הארץ בסוף החודש, יש לכם הזדמנות לראות אם אכן המסך הצרפתי מתאים לכם ולתפוס את הסרט הקליל "לולו".

ג'ולי דלפי, שביימה את הסרט ואחראית בין היתר על התסריט, מגלמת את ויולט, אם חד הורית בת 40 פלוס אשר הגרה עם בנה לולו (השחקן ונסן לקוסט) בן ה-19 בפריז. גם אם לא הייתם שם מעולם ואינכם בקיאים במנהגי הפריזאים, אל דאגה, ההומור והבוטות המינית הידועים בקולנוע הצרפתי, לא יעברו מעל ראשכם.

במהלך חופשה בכפר עם חברתה, ויולט מכירה גבר בשם ז'אן רנה (דני בון) וכאשר הוא עובר לגור בפריז מטעם עבודתו, הם מתחילים לנהל מערכת יחסים. השפה הצרפתית לרוב מעלה בנו דימויים רומנטיים אבל זה לא המקרה... דלפי בחרה לבנות ולשחק דמות נוירוטית במיוחד ופחות מאוהבת ממה שאנחנו רגילים לראותה משחקת. הרוב לוודאי זוכרים אותה מהמפגשים הרומנטיים שלה עם איתן הוק בסרט "לפני הזריחה" וסרטי ההמשך. זאת לא הדלפי שתראו על המסך בסרט הזה.


(בפגישתם הראשונה, הוא מופיע עם דג טונה. אתם יכולים לתאר לעצמכם מה היא חשבה על האיש מהכפר)

ויולט היא אישה חזקה שיודעת מה היא רוצה, אשת העיר הגדולה, מפיקת על בעולם הזוהר, עם חולשה אחת שהיא בנה, אותו היא מפנקת ומעניקה לו הכל. לעומת זאת, אנחנו מתוודעים לז'אן רנה, גבר שלא ממש מצליח לעמוד בקצב של העיר הגדולה. הוא בא מהכפר, הרקע שלו כולל את עולם המחשבים המשעמם, לעומת חיי הלילה שלה. ז'אן רנה מתגלה כגבר חנון אבל מסוג הגברים שבסופו של דבר, כל אישה הייתה רוצה.


(תסביך אדיפוס הופך לתסריט קומי)

בין שיחות על סקס פרוע עם חברתה הטובה אריאן (השחקנים קרין ויאר) לבין ניסיון לקדם את הקריירה של בנה, תמצאו שמוקד הסרט הוא דווקא סביב נושא מורכב עבור הורים חד הורים והניסיון שלהם לנהל מערכות יחסים במטרה להכניס אדם חדש לתא משפחתי קיים. בנה של ויולט, לולו, לא ממש מרוצה מכך שאמו מצאה לה גבר חדש להתעסק איתו. מאחר והוא מקבל פחות תשומת לב ממנה, הוא מתכוון לעשות משהו בנידון. לולו שעל פניו נראה כבן המושלם, מתגלה כמשהו אחר לחלוטין.


(קרל לגרפלד בהופעת אורח)

המסר של הסרט בסופו של דבר עובר לצופים ועטוף בנוירוטיות שמזכירה מעט את וודי אלן, רק עם ציצים. אפשר להגיד שדלפי ככל הנראה, קראה לא מעט ספרים על תסביך אדיפוס לפני שהיא ניגשה לתסריט. אומנם "לולו" היה הבחירה הרשמית של פסטיבל טורנטו והקצב של המחצית הראשונה של הסרט מאוד מרענן ומביא את הקולנוע הצרפתי הקומי לתוך הפנים של הצופה, ללא התראה מראש. אבל, לאחר מכן, משהו הופך להיות קלישאתי ומעט צפוי.