"ג'ון וויק 2": לא כזה וויק

לפני קצת יותר משנתיים, ככה ללא שום התראה, הגיע אל מסכי הקולנוע בחור עם מראה צעיר (שכנראה יישאר ככה עד גיל 90) ומבט נוגה העונה לשם ג'ון וויק. באמצעות אקשן טוב וללא יומרות גבוהות מידי והרשים את צופיו הרבים, מה שהעניק לו סרט שני בדרך למה שנראה כמו טרילוגיה. ג'ון וויק, כך לימד הסרט הראשון, הוא מתנקש מיומן לשעבר, שניסה לצאת מחיי הפשע, אך מאפיונר צעיר מהמאפייה הרוסית מחזיר אותו בטיפשות רבה לאחר שהוא הורס את דירתו של וויק, גונב את רכבו ורוצח את כלבו האהוב, שהוא כל מה שנשאר לו מאשתו שנפטרה. ג'ון וויק מתחיל במסע חיסולים מקטן ועד גדול, כמו בכל סרט אקשן טיפוסי, משומר ועד מאפיונר ולא בוחל בשום אמצעים עד שהוא מגיע לנקמה המושלמת, שכמובן לא מחזירה לו את כלבו האהוב, אבל בהחלט יוצרת הרבה עבודה לקברנים המקומיים.

אם הסרט הראשון, אותו כתב דרק קולסד וביים צ'אד סטלסקי, יצר משהו מאפס – עולם נוסף במתרחש במקביל לעולם הקיים ולחיים בניו יורק והכל בתקציב מינימלי (בסביבות 20 מיליון דולר) וציפיות מינימליות, הסרט השני הגיע עם תקציב גבוה יותר וגם הציפיות היו כך והשניים ידעו שהם יצטרכו לעשות שינוי, שלא באמת קרה, מה שבסופו של דבר כנראה גם לא היה רע כל כך כיוון שהסרט עושה מה שהוא אמור לעשות, לספק אקשן ובכמויות – אין פה עלילה מסובכת, אין פה דרמה סוחפת או יותר מידי קטעים שגורמים לצופה לצחוק (למרות שיש מס' הברקות קלות ושנונות חבויות בין שלל הטקסטים החבוטים), אבל האקשן טוב ומגיע כמעט ללא הפסקות בשביל להסדיר את הנשימה, יריות בבטן, יריות ברגליים, יריות בראש, בעיקר יריות בראש, מכות ,מכוניות מתנגשות במכוניות, מכוניות מתנגשות באנשים, אנשים מתנגשים במכוניות וכלב, שהפעם להבדיל מהסרט הקודם נשאר חי ובועט, או ליתר דיוק חי ויושב בקבלה של המלון קונטיננטל.


(טנק, דוזר. איפה עמדת הטלפון הקרובה?)

הסיפור עצמו כבר לא מיוחד ובעצם ממשיך את קודמו עם מעין עולם פשע סודי המקביל לחיים הרגילים בניו יורק, אפשר היה לחשוב שמדובר בסוג של ביקורת סמויה על תושבי ניו יורק העוצמים עיניים בזמן ולא מתעניינים במה שקורה מסביבם, אבל כנראה שזה לא הסרט שאמור לעשות את זה - ביקורת כנראה שאין, אבל מוזיקה איכותית שמעצימה את האקשן והמכות - יש.

לסרט עצמו - הסרט המשיך את סיומו של פרק א' בו ג'ון וויק מגיע לראש המאפיה הרוסית (פיטר סטורמאייר) בדרכו המיוחדת (שכוללת פגיעה מרובה באנשים, מכוניות ושאר הירקות) וסוגר עמו הסכם שלום, הוא ממלא את בור הנשק, במרתף שלו, במלט וחושב שהוא סוגר את פרק המתנקש בפעם השנייה בחייו, אך עוד המלט לא התייבש וכבר יש צלצול בדלת ולא.. זה לא השליח של הפיצה, אבל כן משהו שמגיע מאיטליה וזה סנטינו ד'אנטוניו - אחד האנשים החזקים בקאמורה, המאפייה האיטלקית שכמובן רוצה להחזיר את וויק לימי המתנקש שלו בעקבות חוב של וויק אליו, וויק לא מעוניין וסנטינו משכנע אותו כמו שבמאפיה האיטלקית יודעים לשכנע - מפוצץ לוויק את הבית (אל דאגה, לכלב שלום), וויק מבין שאין לו ברירה לשלם את החוב (שהוא להרוג את אחותו של סנטינו) ומשם האקשן, שהפסיק לבערך דקה תמימה, ממשיך ובגדול. במיקומים מרהיבים הכוללים מערות תת קרקעיות, פארקים, רכבת מלאה באנשים ומעין מבוך מלא במראות כפי שנהוג לעשות בסרטי אימה ולאו דווקא בסרטי פעולה, בסופו של דבר כמו כל סרט אקשן, הסוף ידוע מראש ו-וויק כמו גיבור פעולה טוב או חתול תמיד נוחת על הרגליים, למרות שלזכות קולסד וסטלסקי, ניתן לומר כי הם לא המעיטו בהנחת מהמורות ובעיות בדרכו של גיבור הסרט שלהם וזה נראה שהשניים מתכננים סרט המשך לוויק והוא יהיה קשה יותר אפילו מהשני.


(רגע, אל תזוז)

עלילות הסרטים מזכירות מאוד את הקריירה של קיאנו ריבס ולכן זה נראה שהשניים מתאימים אחד לשני כמו כפפה ליד, קיאנו ריבס מעולם לא היה שחקן מגוון וברוב הזמן הוא משחק את אותו התפקיד, עם אותו הפרצוף. זה היה אותו הפרצוף עבור ג'ק מ"ספיד", עבור ניו מ"מטריקס" וזה אותו הפרצוף גם עבור ג'ון מ"ג'ון וויק", אבל זה מצליח, בדיוק כמו שהאקשן עם העלילה המינימלית מצליח גם פה.

הסרט הראשון התהדר בלא מעט שחקנים מעניינים כמו כריסטופר ווקן, אלפי אלן (תיאון גרייג'וי ממשחק הכס), דין ווינטר (אוריילי מאוז), לאנס רדיק ("אוז" ו"הסמויה"), קווין נאש (WWE ושרדר מ"צבי הנינג'ה") ואפילו שחקן כחול לבן - עומר ברנע. סרט ההמשך מתהדר בקאסט לא פחות מוכר ומוכשר בהובלתו של קיאנו ריבס בתור וויק, הראפר קומון ("סלמה", "אסים לוהטים" ועוד...), לאנס רדיק (כן, שוב הוא) וכמובן חברו הותיק של קיאנו ריבס - לורנס פישבורן, האיש שבעבר נתן לקיאנו ריבס לבחור כדורים במטריקס - השניים חוזרים לאיחוד, שלצער חובבי הקולנוע היה קצר מידי, למרות רמיזה קלילה וחביבה להיסטוריה בין השניים.

בסופו של דבר ג'ון וויק 2 לא הגיע אלינו בשביל לחשוף משהו חדש אלא פשוט להעביר שעתיים בהנאה לאחר יום עבודה קשה ואת זה הוא מצליח בצורה לא רעה ואפילו מצליח להשאיר טעם של עוד בסיום.