"לאבינג": אהבה בצבע

מהסרט הזה יצאה רק נציגה אחת אשר הייתה בעלת סיכוי סטטסיטי אמיתי לזכות באוסקר. זו הייתה רות נגה, השחקנית הראשית, אשר ללא ספק מותירה המון רגשות ששוקעים עם הצופה במהלך הסרט, אבל לא פחות ואפילו אולי קצת יותר ראוי לפחות להתמודד על פרס האוסקר לתפקיד הראשי הכי טוב הוא ג'ואל אדרגטון. השחקן האוסטרלי שהמנייה שלו בעלייה מטורפת מאז שנת 2011 (עם תפקיד מרגש ונפלא ב"לוחם") פשוט משנה את פניו ללא היכר, עם משהו שנראה כמו שיניים חצי שבורות, לסת עקומה, שמוטה ושפה רבע שסועה וחצי מהזמן לא ברור מה הוא מחזיק שם בפה, שיביא את האפקט המטומטם לפניו.

מעבר לעבודה הנפלאה שעושים השחקנים הראשיים, אפשר לומר שעושה עבודה לא פחות נפלאה במאי הסרט, ג'ף ניקולס, אשר בצורה הכי שקטה ומתחת לראדר, מביא את הסיפור הזה, על גזענות אפלה וחשוכה שלא ממותגת כדרמת עבדות, ספורט או כל תחום אחר בחיים, הוא פשוט מוחה את המחאה השקטה של התנאים הבסיסיים ביותר, קרי, קיום ברית הנישואין בין גבר לאישה. הבעיה, בימים שלפני שלטון קנדי (ואשתו, שרצה ברגעים אלו ממש בקולנוע הקרוב לביתכם), היא שהספיקה העובדה כי אדם לבן יוצא עם אישה שחורה, בשביל להכפיש את שמה, שמו ושם המשפחה שלהם, הרבה לפני שבני הזוג באו בברית הנישואין.


(נו, מה את אומרת על הבלונד?)

ניקולס פורט על ורידי המצח של צופיו, כאשר מבלי לפוצץ סיסמאות ומבלי להפוך את גיבוריו לקדושים מעונים יתר על המידה, כדוגמא לאוכלוסיה שלמה, הוא מצליח לשים אותם בתור גיבורים פשוטים, שרק רוצים לאהוב ולהיות זה עם זו ומכאן שם הסרט (וגם שם המשפחה, באופן די מדהים לסיפור עצמו). הם לא בהכרח רוצים להיות הראשונים בדפי ההיסטוריה, הם לא מעוניינים לתקן עוולות עבר, אבל נסחפים לזה מכורח הנסיבות והופכים לסמל מבלי לנסות או להתכוון לכך.

הסרט מביא את סיפורם של בני הזוג לאבינג, אשר כשם משפחתם, הייתה ביניהם אהבה כל כך גדולה, שהובילה להיריון ונישואי תערובת בלתי מקובלים בארצות הברית של שנת 1958. בני הזוג מתחתנים כדת וכדין וקצת במרחק מהבית, רק על מנת לחזור למציאות חשוכה, גזענית ואיומה, אשר כולאת אותם בגלל צבע העור של מילדרד, ש"הדיחה" את ריצ'ארד לחיות מציאות "שחורה" ולגדל ילדים בני תערבות. החוק ונציגיו מעדיפים לכלוא את בני הזוג כל פעם מחדש ולזלזל, מאשר לטפל בבעיה ומשם להחזיר אותה בחזרה למגרש המשחקים שנקרא עולם המציאות.


(קח לך אישה ובנה לה בית)

ריצ'ארד, עובד בניין חרוץ, שרק רוצה להקים בית ומשפחה, אבל הגזענות וצרות העין, המגובה בחוקים חשוכים, כלפיו וכלפי אשתו מרחיקים אותו ממטרה בניית הבית לשניהם. מילדרד היא עקרת בית קלאסית, בכל המובן הקלאסי שלה, היא קודם כל רעיה נאמנה, אמא נהדרת וברגע שהיא רואה אופציה ללמוד על המשמר, גם אם זה יגבה ממנה מחיר יקר יחסית למקום בו היא נמצאת, הוא לא מהססת ומוכנה לדאוג לקהילה שלה, כמו לילדיה. מרבית הסרט מדגיש את אוזלת ידם של בני הזוג, כאשר כל חטאם הוא עצם העובדה שהתחתנו ועל כן הם משלמים מחיר יומי ושנתי.

הם מורחקים מוירג'יניה, שאין בה סובלנות, מבחינה חוקתית לנישואי ערבוב בין גזעים (אפילו לכתוב את המילים הללו מעביר חלחלה ושאט נפש בכל אצבע מקלידה) והם נאלצים לדחות את בניין הבית בשדה שכל כך רצו עבורם ועבור ילדיהם. הזדמנות שצצה, עם עליית התנועות לשיוויון זכויות, נותנת להם את האפשרות להרים את הראש ולהיאבק, אך ההקרבה איננה פשוטה ומשמעותה להיחשף לציבור ולאבד פרטיות, להיות על המוקד מבחינה פוליטית ולהסתכן בלהפסיד את השקט המשפחתי וזה שבין שניהם.


(האוהבים המקוריים)

זה לא עוד סרט אוסקר עם גיבור שמנסה להציל את עצמו, להיות שליח של ציבור שלם או ספורטאי שנלחם בגזענות. זה אפילו לא סיפור של קבלה אל תוך החברה הלבנה בשום צורה, אם כבר ישנו כאן סיפור על אדם לבן שקשר את גורלו עם אישה שחורה והאנשים המקיפים אותה. השניים לא מנסים להיקלט לאף חברה או אוכלוסייה, אלא פשוט מנסים לבנות לעצמם את הקן המשפחתי שלהם, ללא קשר לצבע המבדיל בין השניים. סרט החושף את האטימות והרשעות הטמונים בבני אדם, מול האהבה בין בני הזוג. חושף עולם חשוך ועצוב, אשר כמעט וגורם לבני זוג להתרחק זה מזו בגלל השוני בצבע עורם.

מעבר לג'ואל אדגרטון העולה וממשיך לעלות, אשר לא יקבל שום הכרה חוץ מטפיחה על השכם, ישנה נגה, שמראש סיכוייה לא היו גבוהים לזכייה ועצם השתתפותה היא בבחינת הישג נפלא לשחקנית הנמצאת בעלייה מסוימת והסרט הנוכחי הוא הפיק שלה. לשניים מצטרף בקאסט גם מייקל שאנון, ששיחק בכל סרטיו של ג'ף ניקולס עד כה ("סיפור אקדח", "סערת רוחות", "הסיפור של מאד" ו"ספיישל חצות") במידת מעורבות כזו או אחרת (כאן הוא בתפקיד די קטן).

בסופו של יום הסרט הוא סרט שקט, אבל עוצמתי. הוא סרט שכל הכוונתו היא הכוונת במאי ושחקנים. בלי הרבה רקע מוחצן, ללא מסקנות חדשות בנוגע לגזענות, אבל הדרך שבה ניקולס מכוון את נגה ואדגרטון להקרין עוצמה דרך משחק שלו, שקט ומבועת בחלקים ניכרים של הסרט, היא הדרך במסגרתה הסרט הזה זוכה להצלחה, על אף קצבו האיטי ולמרות שהוא נראה כמו אסופה של לא מעט נושאים מוכרים ומשומשים. גם אם נגה לא זכתה ואדגרטון אף לא היה מועמד, כולם זוכים (בעיקר ניקולס), בזכות ההופעה בסרט, לעוד קרדיט ודרך פתוחה להמשך ההצלחה.

"לאבינג"
במאי: ג'ף ניקולס
שחקנים: ג'ואל אדגרטון, רות נגה, מייקל שאנון
אורך הסרט: