"מעבר להרים ולגבעות": ישראל און פליק

מי שמכיר את ערן קולירין ומודע ליצירותיו, כבר יודע - מדובר באחד מהיוצרים הישראלים המוכשרים הפועלים כיום בישראל. הוא גם לא צריך להתאמץ יותר מידי; הסרטים שלו קולנועיים, אתסטיים, חכמים, ונוגעים ללב. הוא הוכיח את זה ב"ביקור התזמורת", וקצת הרחיק לכת עם "ההחלפה", ועכשיו הוא מוכיח זאת שוב - "מעבר להרים ולגבעות" הוא סרט שבהחלט לא מיועד לכל אחד, אך הוא ללא ספק מספק את הסחורה בהיותו דרמה ישראלית טובה, אקטואלית, וכזו שלא נופלת לקלישאות.

הסיבה שערן קולירין מצליח פעם אחר פעם לסחרר את הקהל, פרט לאישיות המקסימה שלו, היא העובדה שהוא יודע ליצור קולנוע רעיוני. "מעבר להרים ולגבעות" הוא סרט שהנושא הכללי שלו קלישאתי משהו. מדובר בשלושה סיפורים המתחוללים במשפחה אחת אשר משתלבים אחד בשני ("מגנוליה", מישהו?) ושלושת הסיפורים האלה עוסקים בנושאים הכי חרושים שיש בקולנוע הישראלי; האבא הוא אדם שסיים את קריירתו בצה"ל ומחפש נחמה בחייו הפשוטים ואף ברצח פלסטיני סתמי אשר מסבך אותו בצרות. הילדה היא מתבגרת שמאלנית אידיאולוגית שפועלת רבות ולא בדרכים צודקות למען מה שהיא חושבת, מה שגורר אותה לאינטרקציה רעילה במיוחד עם פלסטינים שלא הייתם סומכים עליהם. האמא, כדמות משנית, היא בסך הכל אישה אבודה במשפחה שמחפשת להיות נאהבת כמורה בינונית לספרות, ומוצאת את הנחמה במגע מיני עם אחד מהתלמידים שלה. במילים אחרות, ראינו סיפורים כאלה, ועוד נראה כאלה.



ההבדל ב"מעבר להרים ולגבעות" הוא האופן שבו הסיפורים שזורים אחד בשני, ובין היתר האופן בו הם מסופרים. קולירין, כתסריטאי וכבמאי, יודע כיצד לתפעל את הקולנוע שבו. מעבר לעובדה שכל שוט ושוט וכל סצנה לצד הפסקול שבה עשויים מעולה ומבוימים לעילא, קולירין מראה משהו שלא ראינו הרבה בסרטים ישראלים, וזה הלב של הדמויות. האבא, כדמות שקל לשנוא אותה, הוא בסך הכל אדם מתוסכל מחיי הבגרות והחוסר באקשן שנופל עליו. הוא רוצח מתועב, ועדיין, הוא בסך הכל בחור מסכן. הילדה, אותה משחקת מילי עשת, עם כמה שהיא רדיקלית משהו, היא בסך הכל מתבגרת שמחפשת ריגושים בחייה כי המשפחה שלה לא מאפשרים לה יותר מידי. האמא, שנעה בין תמימה פחד לפדופילית שצריכה להתבייש בעבודתה, היא מה שכולנו בסופו של דבר - אדם שמחפש להיות נאהב בקרב כל מי שיראה נכונות לכך.

וכך, מסצנה לסצנה וניסיון לשקף את החברה הישראלית על גווניה, ערן קולירין מספר לנו סיפור פשוט על אנשים טובים שעושים דברים רעים. האבא איננו שתיין ואלים והאמא איננה זנותית ומלוכלכת, אין כאן ילדה מתבגרת מרדנית או קונפליקט מדיני פוליטי שיצדיק מעשה כלשהו. כולם כאן הן דמויות אנושיות וממורמרות שאפשר להזדהות איתן, גם אם הם עושים דברים נוראיים.



אני חושב שמה שהופך את "מעבר להרים ולגבעות" לסרט שמצד אחד כל כך מקסים ולסרט שמצד שני מעורר כל כך הרבה מחלוקות בין המבקרים הוא העובדה שמדובר בסרט שלא נופל למסגרת של "טוב ורע", "קונפליקט" או "התרה". אין טובים או רעים בסיפור הזה, אין סצינות שיא של ממש, ובין היתר, אין כאן מסר חד משמעי שתלכו איתו הביתה. הסרט הזה מצליח לכבוש בעיני בזכות הלב הגדול שבו, האהבה לדמויות החלשות שבו, ובין היתר שהוא מראה דבר ממש פשוט - לעתים המציאות הקשה שלנו גוררת אותנו למקומות בהם אנחנו מאבדים את האנושיות שלנו, וזה בסדר. אנחנו לא מונעים לפי החוק בסופו של דבר, אנחנו מונעים לפי הרגש, לפי הצורך לפרוק עוולות, להיות נאהבים, להביע אידיאולוגיה. וזה חברים, בעיני, השיקוף הכי כנה וכואב של החברה הישראלית בשנים האחרונות - אנשים טובים שנאלצים לעשות דברים רעים. וקולירין, חברים, מצליח לספר את זה בצורה נעימה, מרתקת ומרהיבת עין.



עוד נקודה שראוי לציין; בהקרנה בה צפיתי בסרט ערן קולירין השתתף, והוא דיבר בסוף ההקרנה בצניעות, בענווה ובניצוץ של אהבה גדולה לקולנוע. רבים מהאמנים הקולנועיים בארץ ובעולם נותנים לעצמם להתנשא, לעוף במחמאות ולהתרברב במונחים מורכבים משהו על קולנוע כדי להראות שהם "במאים איכותיים", ונדיר לראות יוצר פשוט שכל יצירותיו מונעות מיצר אחד - אהבה למצלמה ולמסך. בלי אגו, בלי שחצנות, בלי זלזול - כמו שערן קולירין מתייחס לדמויות שבסרטיו באהבה וללא שיפוט, כך הוא גם מתייחס לבני אדם באופן כללי. "מעבר להרים ולגבעות" אמנם איננו יצירת מופת, אך אם קולירין ימשיך בדרכו, אין ספק שהוא ייצור סרט שיזכה לתואר הזה. ותכלס? ממש מגיע לו.