"ג'קי": ג'אמפינג ג'קי

בימים שאחרי השבעתו לתפקיד נשיא ארצות הברית החדש, מקבלת גם האישה הקטנה שלצידו מיקוד. מלניה טראמפ, האישה הראשונה של ארצות הברית של אמריקה כבר עומדת במוקד ומקבלת לא מעט השוואות לקודמותיה. בין קודמותיה הבולטות ביותר היא אף מקבלת, בכבוד רב, השוואה לג'קי קנדי-אונאסיס. הכוכבת של הסרט הנוכחי. אייקון אופנה, פוליטי, אימהי ונשי, אשר פורשת בפניי הצופים סיפור בכמה חזיתות אודות הימים שלפני הרצח, תוך כדי וגם קצת אחרי אחד ממקרי הרצח המפורסמים בעולם.

הסרט מתנהל בכמה מישורי זמן. בראשון מגיע עיתונאי עלום שם (בילי קרודופ בתפקיד המבוסס במקור על הביוגרף ת'אודור ה. ווייט, אשר כתב כתבה המפורסמת, בעבור מגזין "לייף", כשבוע אחרי הרצח) לביתה של ג'קי ומנסה לחלוב ממנה תגובות דרמטיות, משתפכות ואמיתיות ככל האפשר בנוגע לרצח בעלה. היא מבטיחה לא להיסחף ונסחפת באבו-אבוע. היא משכתבת, מוחקת וממרקרת את מה שהיא חפצה להשאיר כחלק מהכתבה ומתנהגת כאישה עוצמתית, עם עור של פיל, למרות שברור שהדמעות בקצה העין הולכות ליפול מעצמן והברז נפתח בהקלקה בין שתי אצבעות. במישור הזמן הזה נסחפת ג'קי לפלאשבקים מפורטים עד כדי פסיקים ונקודות מיום הרצח ובכך מושלמת תמונה משולבת של ימים שלפני הרצח, יום הרצח וקצת אחרי שהבלאגן שכח וירד בטבעיות.


(מדגמנת פוזות אפילו שלא צריך)

מישור זמן נוסף מתייחס לזמן שג'קי החלה לעכל את מצבה, בינה לבין עצמה. היא כבר לא אשת הנשיא, אלא אלמנתו ובקרוב גם אלמנת הנשיא לשעבר, כאשר היא מלווה, בבגדים מדממים את לינדון ג'ונסון לכהונה מאולצת, עצובה וטראגית. בפלח הזמן הזה ג'קי מנסה לגבש ולאסוף את עצמה אחרי מקרה הרצח ולעשות צדק אחרון עם בעלה, כאשר היא מנסה ללוות אותו לשערי גן עדן ברוב הוד, פאר והדר, דרך אחת ההלוויות המפורסמות ביותר בתולדות ארצות הברית ובכלל. היא מנסה לשים בצד את הרצח ולרגע להחזיר את הכל למקומו, לפחות לזמן קצר, בכדי להעניק פרידה אחרונה בדיוק כמו שכתוב בספרים הכי מפורטים, מתוארים ומדוקדקים.

ג'קי קנדי נולדה בשם ג'קלין לי בובייה וכניסתה למרכז הבמה התרחשה עם תחילת שנות השישים, כאשר בעלה זכה בבחירות בארצות הברית והכניס איתו משפחה צעירה (ג'קי הייתה בת 32), שכללה שני ילדים קטנים, מחזה לא רגיל במחוזות הבית הלבן בדרך כלל. אחרי האפרוריות האייזנהאוארית ששכנה שם לפני כן, פתאום נכנס לו זוג שדמה לכוכבי קולנוע והביא איתו גם לא מעט גינונים אשר מזוהים יותר עם כוכבי קולנוע (הרומן המפורסם של מרלין מונרו והנשיא והחופשות הארוכות של ג'קי לבדה) ונישואיהם היו על סף פירוק, אשר לא התממש עקב צמצומים במצבת כוח האדם של נשיא אחד, בהם עוסק, בין היתר, הסרט.


(אז מה, נטלי? בא לך על אוסקר?)

פבלו לריין לא העז מספיק והתמקד בנקודות החיוביות, יחסית, שקנדי החצינה כלפי האומה האמריקאית, חמש דקות וקצת, אחרי שבעלה נורה והותיר אותה האלמנה המפורסמת ביותר שידע העולם, אייקון אופנה בעת אבל ואדם רציונאלי גם ברגעים שבן אדם שפוי היה מאבד את עצמו לדעת. לרין מתאר את ג'קי כאשת החברה הגבוהה, רעיית נשיא קלאסית וכזו שמתמקדת בשחזורים היסטוריים, אופנה (באופן אובססיבי) ומתרגשת מעצם המעמד שהיא נמצאת בו וכל זאת על פני השטח, בזמנים שלפני רצח הנשיא. לאחר רצח הנשיא היא לובשת מסכה חדשה לגמרי, מתחבאת מאחוריי רעלה ומחזיקה בילדיה, על מנת לגבש אצל הציבור דעת קהל אחרת המשתייכת לזמנים של נורמה.

את הצורה הטבעית ביותר שלה לובשת ג'קי, כאשר היא מתראיינת, באופן לא אחיד, בביתה הפרטי ונזכרת, משחזרת בוכה ומרצינה שנייה לאחר מכן. עורכת בשצף קצף את התוכן של הכתבה, יורה סיסמאות ומשפטים גנוזים לאוויר ומיד מתחרטת עליהם. היא אחידה וקוהרנטית כמו טינאייג'רית מול הארון לפני יציאה ביום שישי ועם זאת היא מצליחה איכשהו לצאת עם פאסון, רוגע וקור רוח יוצא דופן וכל המערבולת הרגשית המוצגת בפנינו במשך שעה וחצי מתאפשרת בזכות שחקנית, שלא מעט ישראלים מנכסים אותה בתור תוצרת בית - נטלי פורטמן.


(נחשו מי ערכה את השולחן? קונסואלה! אלא מי?)

נטלי פורטמן מגיעה לפיקים, במה שהופך במהרה להיות המועמדות השלישית שלה לאוסקר. היא נכנסת לדמותה של ג'קי קנדי באופן אבסולוטי ואף העידה כי היא שמעה את הראיון של ג'קי, שהציגה את הבית הלבן בפני התקשורת (קטע שגם קיים בסרט), כמעט בכל הזדמנות אפשרית שהייתה לה - בריצה, תוך כדי בישול וכמעט בכל רגע אפשרי. התוצאות לא מאחרות לבוא וגם אם לעיתים היא נשמעת לוקה באוטיזם קל, עקב המבטא הג'קי שלה, היא מדייקת ברוב הזמן ומרגישה אותנטית בכל כך הרבה שלבים של הסרט, עובדה שעשויה להבריח אותה בתום טקס פרסי האוסקר עם שלל גדול בהרבה מזה שהסרט עצמו יזכה לו בין הצופים, המבקרים וחבריי האקדמיה.

לרין מתמקד בג'קי קנדי דרך המצלמה שלו, הוא מיישיר אליה מבט והיא מיישירה בחזרה, בדיוק כפי שעשתה בחיים האמיתיים. היא לא מתפשרת על פסיק בכתבה עליה, בצעידה לצד ארון בעלה המת או כיצד היא תוצג ותיוצג באותו רגע קאנוני ומכונן ובהיסטוריה של ארצות הברית ואת כל אלו מתעד/משחזר הסרט, בעיקר דרך צילומי תקריב רבים. מעבר לטכניקת הקלוז אפ, לרין משתמש באמצעי וויזואלי מעניין, כאשר הוא מעלה צילומי שחזורים בשחור לבן עם נטלי פורטמן, כאילו היא ג'קי האמיתית - 50 שנים אחורה ועוזר לחבר עוד יותר לאווירה. המוזיקה המפעימה של הסרט היא עוד חותמת איכות וחיבור הדוק בין הצופה למתרחש במסך, עוכרת שלווה בדיוק כפי שתצפו בסרט מסוג זה, כזה שלא חושש להציג את הרגעים הקשים, שניות ספורות לאחר הירי, בצורה הגראפית והמציאותית ביותר שניתן לחוות.


(עוד סיבוב אחד אחרון)

ג'קי מובאת דרך האנשים אשר הקיפו אותה, ביניהם רוברט קנדי, אחיו של בעלה המת, איתו ניהלה רומן לאחר שסיימה את תפקידה בתור האלמנה המפורסמת ביותר בעולם (המגולם על ידי פיטר סארסגארד) ואף דרך שיחות מוטיבציה עם הכומר, אשר ניהל את הלווייתו של ג'ון קנדי. את הכומר מגלם ג'ון הארט, באחד מתפקידיו האחרונים בעולם הקולנוע, עת הלך לעולמו לפני כמעט שבועיים, לאחר התמודדות מתישה עם מחלת הסרטן. הארט, נפלא כהרגלו, לא מושך אליו את האש ומותיר את הבמה באופן מלא לפורטמן, בעוד אחד מתפקידיו הצנועים, האיכותיים והמוסיפים, שב ומזכיר, למי שעלול לשכוח עוד כמה שנים, איזו אבידה גדולה חווה עולם הקולנוע עם לכתו.

ג'קי קנדי של לרין היא אלמנה אבלה, שדואגת שמורשת בעלה תיזכר לעולם, שיופרש בצורה מכובדת לעולם הבא וההיסטוריה תזכור אותו בתור נשיא משמעותי בספרי הימים של ארצות הברית. בתור אדם הוא לא מופיע, בתור פרסונה נשיאותית דווקא כן. כך גם ג'קי, שרוצה שההיסטוריה תזכור אותה בתור תדמית - רעייה, אמא, אשת חברה גבוהה ואלמנה אופנתית שההיסטוריה תזכור אותה עוד מאות שנים קדימה. האמת הצליח לה לאללה ואת התודות לאוסקר שאולי תקבל פורטמן בזכות ההופעה העילאית שלה היא תוכל לפזר בדמותם של זרי פרחים על קברה הדהוי של ג'קי.

"ג'קי"
במאי: פבלו לריין
שחקנים: נטלי פורטמן, ג'ון קרול לינץ', בילי קרודופ, ג'ון הארט, פיטר סארסגארד
אורך הסרט: 95 דקות