"אוטובוס 657": לא מגיע לתחנה

נדמה כי המושג B-Movie יהלום את הסרט הזה מכף רגל ועד ראש. מהרגע הראשון ועד הרגע האחרון אתם תרגישו שכבר ראיתם משהו בסגנון בסרט שקם לפני עשרים שנים ולפני 19, 18, 17 והספירה יורדת והולכת, כיוון שבהוליווד יושבים במאים שאין להם בעיה לייצר תכנים ממוחזרים בשביל קהל שדורש קלילות, אקשן ואסקפיזם זול, בעל מכנה משותף נמוך ביותר עבור מרבית פלחי האוכלוסייה. הבעיה וחוסר ההבנה נובעים מהשיקולים המקומיים, זהו סרט שנדמה שבארצות הברית הוא עבר מיידית לגרסת ה-DVD, אבל משום מה בישראל הוא מגיע, באיחור של שנה ושלושה חודשים ולא אחרי שהוכתר בתור הצלחה גדולה.

על הקריירה של רוברט דה נירו כבר כמעט נגמרו המילים בשלבים הרבה יותר מוקדמים שלה, אבל מסתבר שפרק ג' או ד' שלו, בתור סבא, פנסיונר לקראת פרישה, מגדיר את הקריירה שלו מחדש ולא באופן מחמיא. הוא מגיח בתור כוכב משני לסרט זניח, בינוני בכל רמ"ח איבריו והוא עושה את התפקיד בחוסר חשק מופגן וגלוי לכל עין בלתי מזוינת. הוא מגלם עבריין, שמגלה על עצמו כל מיני דברים לקראת סוף דרכו, עת פרישתו מחיי ועולם הפשע והוא כבר די מזמן לא נראה כמו האיש שזרח בכל כך הרבה קלאסיקות הוליוודיות וותיקות ובלתי נשכחות. דה נירו נמצא בעיצומו של פרק עצוב בקריירה דועכת והסרט הזה, למרות שאינו מהגרועים, גם לא מהטובים שהוא רושם מדי כמה שנים, במסגרת הניסיון שלו לירות לכל כיוון אפשרי.


(תפקיד מייאש, מזל שהסרט קצר)

סיפור המסגרת הוא כמעט קלאסי ובנאלי לסרטי אקשן. לוק (ג'פרי דין מורגן) הוא אבא לבת חולה, אשר צריכה לעבור ניתוח יקר. הוא עובד בקזינו, ללא לאות ומנסה את מזלו בקבלת הלוואה מהבוס שלו. ברגע שנתקל בסירוב, הוא מחליט לשדוד אותו. השוד לא מתפתח כמתוכנן ושלושת החוטפים בורחים, בצעד של ייאוש, חוטפים אוטובוס ונכנסים לסוג של סיקוונס קולנועי ארוך, אשר נראה שהושפע קשות מ"ספיד", בניסיון להרוויח זמן עד שיחשבו על תוכנית מספיק טובה להימלט עם הכסף. יש שוטרת טובה, בלש רע ומושחת, חוסר מוסר וצלפים בכל פינה. חוסר האמינות של הסרט משווע לשמיים, אבל נזנח עובדות הגיוניות לכמה רגעים, בשביל לנסות להנות ממנו.

ישנם כמה ניסיונות להעמיק. רובד פשוט למדי של אדם שצריך לשדוד עבריין צמרת בשביל לגייס כסף לעזור לביתו החולה, הייאוש ממוסדות הממשלה שגורמים ללוק להתחנן לרופא בבית החולים לא להוריד את שמה של ביתו מרשימת ההמתנה לניתוח. עיסוק פשטני למדי, שרק מהווה מניע עלילתי. ישנם גם יחסי אב ובת, בין הפושע בסרט (בגילומו של דה נירו), לבין ביתו (קייט בוסוורת' - עוד סמל לבינוניות קולנועית משמימה ועגמומית) אשר זנחה אותו בגלל צורת החיים בה בחר על פני משפחתו ומשם הוא כביכול לומד דברים חדשים על עצמו. יש שחיתות משטרתית, אשר נמצאת בכיסם של פושעים גדולים והכל מתקיים עם נגיעות פינצטה עדינות וחסרות משמעות, אשר מקדשות את האקשן לפני הכל ויש לא מעט אקשן, לא ברמה הכי גבוהה, אבל סביר ובר צפייה.


(אתה מדבר אליי או עליי?)

השם באנגלית – Heist, אשר משמעותו "שוד" עולה ומוצמד בשנים האחרונות לכל מיני סרטי אקשן זניחים, בעלי כוכבים שממזמן לא מייצרים תכנים טובים וחיוביים. גם במקרה הנוכחי הדין (מורגן) זהה למדי, כאשר ישנו שוד, המונע מעלילה גנרית, עם עוד תוספת "ספיד" וטוויסט חלש למדי, שגם אם מצליח אולי להפתיע, לא מצליח לרגש או להרים את רמת הסרט ואת סף ההתרגשות המקומי אצל הצופים. מזל שהפעם, התרגום העברי לא תלוש מהמציאות ומתוכן הסרט בצורה המרגיזה, הרגילה בדרך כלל.

סקוט מאן האלמוני מביים את דה נירו בעוד תפקיד זניח וחסר משמעות, איתו ג'פרי דין מורגן, שלמרות ההברקה הטלוויונית שלו ב"מתים המהלכים", ממשיך לדשדש בצורה הפוכה בכל הבחירות שלו, בתפקידיו הקולנועיים. דייב באטיסטה, שמזוהה עם סרטי אקשן זבליים וכמובן עם היותו מתאבק ב-WWE, כבר רשם לעצמו שיא מטורף ב"שומרי הגלקסיה", אוטוטו חוזר אליו בסרט ההמשך, אבל אין הדבר מונע ממנו לייצר עוד קצת חלטורות קולנועיות. ג'ינה קאראנו נמצאת בדיוק באותה נישה, כאשר בין סרט אקשן חלש למשנהו היא רושמת הופעות בסרט קומיקס מנצח (שהולך להיות לו סרט המשך) כמו "דדפול" ועל בוסוורת' אין מה להרחיב.


(תעשו פרצוף רציני ונלך לשדוד)

הכי סתמי ובינוני שיש, אבל לא גרוע כמו הציפיות שעלו מצפייה בכרזת הסרט ובכוכביו ההולכים ומתרסקים מבחינה קרייריסטית. סרט אקשן נחמד ותו לא. אולי בתקופה של טרום אוסקר הצליחו להגניב אותו מתחת לראדאר, אבל כנראה שאת ההצלחה שלו הוא לא ירשום בישראל, הרבה אחרי שיצא בחו"ל, עם ציונים לא מפרגנים מדי ועם חוות דעת שלילית בקשת הביקורות העולמית.