"ספליט": השיבה הביתה

מ.נייט שאמאלאן פרץ לתודעה לראשונה, לפני כ-18 שנים עם "החוש השישי" - הברכה והקללה שלו. גם בכרזת הסרט הנוכחי מוזכרת העובדה שהסרט הוא מאת 'הבמאי שהביא לכם את "החוש השישי"'. מאז החוש השישי הוא לא באמת הצליח לייצר שום דבר שהשתווה לאותה חוויה, מטלטלת, מסעירה ומפתיעה, כאשר הסרט מסתיים לו. אלו היו שנים שהמילה טוויסט הייתה חזקה ואופנתית עד מאוד ושאמאלאן היה שם נרדף למילה הזו, בזכות "החוש השישי".

אחרי החוש השישי הגיע "בלתי שביר" (2000) המצוין, "סיינס" (2002) המיוחד, אף אחד מהם לא השתווה למרות שהם היו טובים, אבל משם בעצם החלה ההידרדרות עם "הכפר" (2004), "נערה במים" (2006), "ביום שזה יקרה" (2008) ושיאי השיאים "איירבנדר: אווטאר - כשף האויר האחרון" (2010) ו"העולם אחרי" (2013). שאמאלן עלה על מסלול של כישלון קבוע מדי שנתיים (מלבד הרווח בין "איירבנדר" ו"העולם אחרי", שהיו בהפרש שלוש שנים זה מזה) וכבר תויג, סומן וספג את כל חיצי הביקורת האפשריים בתור הבטחה ענקית שהתפוצצה בפרצוף.


(נו, מתי הוא מביא את השוקו? | צילום: יח"צ)

בשנה שעברה שאמאלאן יצא עם הפקת אימה צנועה בטכנולוגיית פאונד פוטג', בסרט "הביקור" והציפיות הקטנות שיצר לו עם השנים פתאום הגדילו אותו בסרט נפלא, אפקטיבי מבחינת אלמנטים של אימה ומבוים היטב. פתאום הוא חזר לדל שפתיהם של המבקרים והצופים, פתאום המחמאות החלו לצוף כלפי מעלה וכמעט בן רגע הוא חזר להיות תפוח אדמה חמים וטעים. כעת מגיע לו סרטו הנוכחי, בעודו נישא על הגל החיובי מהשנה שעברה ועדיין ללא ציפיות מיוחדות, שאמאלאן גורף את כל הקופה עם בימוי מדויק, חוזר לכור מחצבתו: מותחן אימה עם אלמנטים פסיכולוגיים חזקים מאוד וגם אם יהיה קשה להגדיר את מה שקרה בסצנה האחרונה "טוויסט", הוא בהחלט מוסיף את האלמנט הזה, שמריץ את הצופים לאינטרנט על מנת להבין מה הם ראו עכשיו ולמה.

למרות שהוא נמצא בסך הכל בקאמבק של שני סרטים ואחרי בערך עשור של כשלונות, הוא עדיין מרגיש את הצורך לטפוח לעצמו על השכם ולאהוב את עצמו באופן מופגן בכתוביות הפתיחה, כאשר הוא מכריז על הסרט קודם כל בתור יצירה של מ. נייט שאמאלאן, רק אחר כך מציג את השחקנים ולבסוף שוב את עצמו בתור במאי, מפיק וכותב. אף אחד לא אמר שאהבה עצמית במידה מדודה מזיקה למישהו ושאמאלאן עושה זאת במידה המדודה והנכונה, כולל פסיעה דרך הרגליו של אחד מהגדולים בכל הזמנים, היצ'קוק, שנהג לשבץ את עצמו בסרטיו. שאמאלאן מופיע להופעה קצרצרה ומלאת מודעות עצמית ועושה זאת גם כן בצורה מדודה ומספיק קצרה בשביל לסמן וי.

סרטו של שאמאלאן מספר על שלוש נערות, הנחטפות על ידי אדם עם הפרעה נפשית (ג'יימס מקאבוי) ואישיות מפוצלת ל-23 זהויות שונות. החוטף לוקח את הנערות התיכוניסטיות מכיוון שהן מסמלות עבורו תום, חולשה וטוהר, אשר יוקרבו בשמחה ועונג עבור יישות אפלה ומאיימת בהרבה יותר ממה שנוצר בתוכו עד כה. בטיפוס המופרע הזה מטפלת פסיכולוגית מבוגרות, אשר חשה שמשהו לא כשורה עם המטופל שלה ומנסה לחלוב אותו לעוד פרטים ולקלף ממנו שכבות וכמו כן לא מעט זהויות, על מנת להגיע לאלו הפחות קשות לתקשור.


(לא זה שתרצו לפגוש בפינה חשוכה)

לאחר חטיפת הנערות, עוברת העלילה למספר מקומות לוקיישנים, כאשר העיקרי הוא מקום הכליאה, הלא ידוע, של הנערות, אשר באופן סימבולי נפתח בשוט שנראה מפוצל לשניים, כאשר בשני הצדדים ממוקמות הנערות, בדיוק על פי התגובתיות שלהן לסיטואציה. הן אינן מבינות לאיזה גוב אריות הן הוכנסו בעל כורחן, מכיוון שבעל הבית כבר מרגיש כמו מטרד גדול ממה שניתן היה לשער, כאשר הוא מציג לראווה מספר זהויות, ביניהן ילד הקרב לגיל 10, אישה מלאת חמלה, טיפוס אובססיבי לסדר וניקיון ועוד כמה טיפוסים, אותם לא מתקשה מקאבוי לגלם בצורה אמינה ומרשימה.

הפיצול הנוסף בעלילה מסתכם גם בהצגה כפולה של גיבוריי הסרט. את תפקיד "הנערה האחרונה" מגלמת אנה טיילור-ג'וי המצוינת ומולה הפסיכופט קווין (מקאבוי), שעליו שווה להרחיב בנפרד עוד קצת. מעבר לזה שברור שסיפורה של גיבורת הסרט יובא (והוא אכן מובא בפלאש בקים קצרצרים מילדותה, המסבירים את היותה עוף מוזר), מובא גם סיפורו, תוך כדי העלילה, של החוטף. הוא מוצג בתור כל כך הרבה סוגים וזנים של בני אדם ומעל הכל, יש לו קו הגנה מצד הרופאה שלו (המגולמת על ידי בטי באקלי), אשר מנסה להציג את מי שסובל מפיצול אישיות בצורה שונה ממה שהוצגו עד כה; כנעלים יותר.

הפסיכולוגיה של הפסיכופת חשובה הפעם יותר מהסיפור, הפחות מעניין של זו שמנסה לחמוק ממנו. הזווית המעניינת היא הנבירה אל תוך אישיותו של החוטף, על שלל הדמויות הכלואות בו ומעבר לכך, גם דרך ההצגה של הרופאה המטפלת בו, אשר בטוחה שיש בו מעבר להפרעה רב קוטבית. התיאוריה של הרופאה מתמקדת בדמויות החיות בתוך האדם וכיצד הן משנות אותו, מעבר לשינוי התודעתי. היא מדברת גם על שינוי פיזי ובעצם מזמנת אליה את הטפח האחרון שעדיין לא נחשף ורוצה לצאת, אצל הפציינט שלה וגם את זה מציג שאמאלאן בצורה נפלאה, דרך השחקן הראשי שלו, שפשוט עובר ריבוי מטמורפוזות במהלך כמעט שעתיים של סרט.


(נחשו מי מגיע עכשיו)

שאמאלאן מגיש לצופיו שיר הלל למקאבוי באחת מתצוגות המשחק הטובות שלו מזה שנים, מקאבוי משתלט בקלילות על מספר רב של דמויות לגילום בטווח קצר או ארוך יותר בסרט והשיאה של ההופעה המדהימה שלו מגיעה לקראת סוף הסרט עם סוג של הואמז' וקריצה ל"ניצוץ", דרך משחק סופר ורסטילי והוא לגמרי דורך בתודעה של כל מי שפקפק, לא זכר או לא העריך אותו מספיק עד כה. באחת מהסצנות האחרונות בסרט נראה כי שאמאלאן אפילו מנסה באופן מאולץ להבליט את כשרון משחקו של מקאבוי ודוחס עומס רצוף של כמה דמויות בזמן קצר, אבל אפשר לסלוח כי חמש דקות אחרי זה מקאבוי ושאמאלאן משלבים כוחות לאחת הסצנות הטובות שנראו בסרט אימה מזה שנים.

סרט אימה שנראה שגרתי, אבל כולל בתוכו את העל טבעי ומעבר לכל הוא כולל גראנד פינאלה, אשר מזכיר יותר סיומת לאחד מסרטי מארוול. מקאבוי ושאמאלאן מצאו זה את זה בעיתוי הנכון והמושלם בשביל לתת בוסט חזק לקריירות. בדיוק בזמן לשאמאלאן המתקמבק ובדיוק בתזמון נהדר עבור מקאבוי, שכבר נראה יותר מדי כמו פרופסור X ולא כמו השחקן הוורסטילי והמשובח שהוא יודע להיות, בדיוק כמו בסרט הנוכחי.