"האויב שבפנים: פרק הסיום": סוף כל סוף!

יש לי התוודות: אני דווקא די מחבב את סדרת הסרטים של "האויב שבפנים". נכון, "הארי פוטר" היא בהחלט לא, אבל היא התחילה כסדרת אקשן-אימה מעניינת, כזו שמשלבת גם זומבים וגם רעיונות מטופשים אך כאלו שמצליחים לבדר ולפעמים להפתיע. הסרט הראשון היה ממש נחמד, השני המשיך לא רע, ומשם זה רק הדרדר. וואו, מי היה מאמין שזה כל כך הדרדר, מי היה מאמין שסרט אקשן חביב ומפתיע יגרור בשרשרת את סרט האקשן הכי גרוע שהיה אי פעם. כן, אם לא הבנתם, זוהי הכרזה רשמית: "האויב שבפנים: פרק הסיום" הוא סרט האקשן הגרוע ביותר בו נתקלתי, ויש לכך כל כך הרבה סיבות.

אך לפני שנגיע אל הסיבות, נזכר מאיפה הסדרה הזו בכלל התחילה; "האויב שבפנים" הם סדרה של משחקי מחשב העוסקים בזומבים, ובין היתר, בעולם אפוקליפטי בו יש מניעים הרסניים של דת, שלטון וכסף כדי להשמיד את העולם. המשחקים - אחלה. הסרטים, כרגיל, פחות. היה נחמד לראות בסרט הראשון איך מנסים להפוך את סיקוואנסי האקשן במשחק לסצנות אקשן בינוניות, וזה באמת היה בסדר גמור. מילה ג'ובוביץ' נלחמת בזומבים שנוצרו בעקבות תאגיד אמברלה - תאגיד שניסה לפתח תרופה למחלת הזקנה, שתופעת הלוואי שלה היא מחלה בפני עצמה, כזו שהופכת אנשים לזומבים צמאי דם. יום אחד הנגיף שבתרופה בטעות מופץ באוויר, ואופס - כולם זומבים.

מילה ג'ובוביץ' נלחמת לאורך כל הסרטים בזומבים ובאלו שיוצרים אותם, והיא עושה את זה נהדר. בעלה הוא ווס אנדרסון, הבמאי של הסרטים, והוא בהחלט יודע איך להוציא ממנה את ההיטב. היא יפה, אסתטית, יש לה דיבור סקסי והיא יודעת להלחם - בכדי להיות גיבורת אקשן לא צריך יותר מזה, וזה בסדר גמור. בסרט הראשון היא נפלאה, וגם בשאר הסרטים היא סבירה לחלוטין, הבעיה היא כמובן, איך לא, העלילה והבימוי שהורסים כל מעט טוב שיוצא ממנה.



אז כך; העלילה, שמנסה ליצור הסבר הגיוני או אפילו פילוסופי למתקפת הזומבים, מתישה וחוזרת על עצמה. בכל סרט וסרט אנו נחשפים לעוד "רובד מפתיע" של עוד "גיבור מרושע" שמקושר אל חברת אמברלה המרושעת, והגילויים הללו כל כך חוזרים על עצמם שהם כבר לא רלוונטיים. הבחור ההוא שחשבנו שהוא טוב הוא בעצם רשע, הרשע פתאום עובר לצד של הטובים, ומאוד קשה לעקוב מי מול מי, אם בכלל למישהו אכפת. איאן גלאן חוזר לגלם את דק' איזקס המרושע, וכמו בכל הסרטים, הוא לא עושה כלום מלבד לצרוח, להתנהג בבהמיות ולהגיד משפטים כמו "בעולם מרושע אתה חייב להיות מרושע". כן, זה יהיה שיא התירוץ שלו לזה שהוא הביא את העולם למתקפת זומבים, אל תצפו ליותר מזה.

אם ניסיתם לעקוב על העלילה, כבר נפסלתם - כי גם במעט שיש, היא לא הגיונית. מילה ג'ובוביץ' בעצם מתמרנת את העולם איך שנוח לה; כשבא לה להרוג היא הורגת כמו גיבורת-על בעלת כוחות של סופרמן וספיידרמן ביחד, כשבא לה היא חלשה ונחנקת כמו אניה בוקשטיין בהצגת שואה בהבימה. הדמות שלה לא אחידה, הכוחות שלה לא אחידים, וכתוצאה מכך, המשחק שלה מביך.

אבל אם יש דבר שמביך אותי יותר מכל הוא עצם העובדה שאני בכלל מדבר על נושאים כמו "משחק" או "עלילה" בסרטים שכאלה, הרי אף אחד לא בא לשם בשביל זה, נכון? אנחנו באים בשביל לראות אקשן! וזומבים! זה מה שחשוב! כן, אלו היו חשובים אם הם לא היו עשויים כל כך גרוע. בסרטים הקודמים זה עוד היה איכשהו נסבל; מסרט לסרט התקציב ירד והסצנות אקשן ירדו ברמתן, אבל וואו, בסרט הזה הם התעלו מעל כולם.

נתחיל מזה שהסרט מנסה להיראות מעין "מקס הזועם" שכזה, באווירה פוסט אפוקליפטית מלחיצה, אך הוא מצולם כל כך גרוע שאף אחד בכלל לא מבין למה כל הסרט מצולם במגרש מכוניות נטוש באמצע סופת חול. האקשן כאן עשוי בצורה פשוט מזעזעת; זה נראה כאילו צילמו המון קטעי אקשן, כולם יצאו גרוע, צולמו מזוויות לא ברורות, קרוב מידי, עקום מידי, רועד מידי - ופשוט לקחו אותן לעורך ואמרו לו - "תתפרע". הסרט הזה ערוך בצורה יותר גרועה מסרט חצי גמר של בנות אולפנה בכיתה י' ששיא הטעם הקולנועי שלהן מסתכם ב"השיר שלנו". אני רציני; יש כאן בערך מעל שלוש מאות שוטים בדקה, היה הרבה יריות בסרט הזה, אבל אין לי עד עכשיו מושג מי ירה במי, למה ירו כולם בכולם, מי מת, מי חי, מה קרה שם בכלל? הכל כל כך מהיר ומסורבל, שיש לי רק דבר אחד להגיד - זה פשוט הסרט עם העריכה הכי גרועה שהייתה בקולנוע מסחרי אי פעם, בוודאות.



אז כן, מעבר לעובדה שעריכה גרועה מונעת ליהנות מהאקשן, היא מונעת להבין את הסרט בכלל. למשל, יש סצנה בה ג'ובוביץ' כביכול "צופה את העתיד", כלומר, רואה דברים לפני שהם קורים, אבל העריכה כל כך מבולגנת שזה פשוט נראה כאילו אנחנו צופים באותו הרגע שוב ושוב ללא סיבה, כאילו יש תקלה בסרט וצריך להחליף גלגל. שלא נדבר על האפקטים, וואו. בואו נגיד שזומבים אמתיים לא תראו כאן לרגע; הכי קרוב לזומבים שקיימים כאן אלו בולדוגים מדממים שעשויים ב-CGI שלא יביך את האנימטורים של "גאליס". ברצינות, קטעי המסך הירוק כל כך בולטים כאן שזה נראה כאילו פשוט יצרו גרסה ראשונית ופשוטה של הסרט, לקחו לעורך, ואמרו לו שוב, "אין מה לעשות, תתפרע גם עם זה".

"האויב שבפנים: פרק הסיום" בהחלט מנסה לסיים את הסיפור, ודווקא הרעיון שבו הוא עושה את זה, יפה. ישנו רגע אחד בו מילה ג'ובוביץ' מתחברת אל הילדה הקטנה שבה, רגע בו בתה הקטנה שלה ושל בעלה הבמאי משתתפת בסרט, ושם פתאום צצים להם קטעי ילדות והתבגרות מרגשים ומשובבי נפש, בשילוב קטעים מהסרטים הקודמים, אתם יודעים, מעין נסיון ליצור קלוז'ר בסגנון של שר הטבעות. החלק הרעיוני שבו ניסו ליצור סגירת מעגל, סביר - האופן מזעזע. גם הסצנה הזאת הצליחה להיות ערוכה בפומפוזיות מוגזמת בה שוב הקהל שב ואומר, "מה קורה כאן, ולמה זה קורה כל כך מהר? האם אני מסומם ולא שמתי לב?"



לסיכום - "האויב שבפנים: פרק הסיום" הוא לא סתם סרט רע. הוא סרט רע שהורס סרטים נחמדים שהיו לפניו. הוא מקלקל את העלילה הנחמדה שהסרטים שלפניו בנו, הוא ערוך כמו וידיאו קליפ עצבני שיצר בחור על סמים ממריצים, הוא מבוים כמו סרט ביתי של ילדים בני שמונה שמתלהבים מזומבים, והוא כתוב בצורה מייגעת, מסתיים בצורה תמוהה והאפקטים שבו לא יביכו סדרות נוער מערוץ החינוכית. אין שום דבר טוב בסרט הזה. אם אתם מכבדים את עצמיכם, פשוט תצפו בסרטים הקודמים ואל תלכו אליו. תודה לאל שזהו פרק הסיום.